פרשת דרכים קכז

מתבקעים צונן הם מקריסין, מה עשה המלך עירב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה אם אני בורא את העולם במדת רחמים הוו חטייא סגיא, במדת הדין היאך העולם מתקיים, אלא הריני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד ע"כ. והקשה מהר"ש יפה וז"ל וא"ת בתחלת הפרשה גבי בראשית ברא הוה ליה למכתב ה' אלהים. ותירץ דאיתא במדרש אבכיר דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים אלא שלא כתב בתחלה כדי שלא יתגאה כהן הקורא בתורה לומר אני קריתי ראשון. נמצינו למדין דמאן דאית ליה דהקב"ה שתף מדת הדין עם מדת הרחמים וברא את העולם אית ליה דטעם דלא פתח בתחלה באלה תולדות השמים הוא כדי להרחיק את האדם ממדת הגאוה. עוד הקשה הרב ז"ל שם דבריש פי"ד אמרינן מלך במשפט יעמיד ארץ שברא את העולם בדין שנא' בראשית ברא אלהים הרי דמשמע דבריאת העולם היה בדין, וכתב דפליגי אהדדי. עוד הקשה הרב ז"ל דלמ"ד שברא את העולם בדין תקשי דהא כתיב ביום עשות ה' אלהים דמשמע דשתף מה"ד עם מדת הרחמים. ותירץ דאגדה דס"ל דבריאת עולם היה בדין אתיא כההיא דפי"ג (סי' ה') כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ מזכיר שם מלא על עולם מלא אמר רבי חילפאי כשם שהוא מזכיר שם מלא על עולם מלא כך הוא מזכיר שם מלא על ירידת גשמים. הרי דאית ליה דמאי דכתיב ה' אלהים לאו משום שתוף מדת הדין עם מדת הרחמים אלא להזכיר שם מלא על עולם מלא. וכתב מהר"ש יפה ז"ל דבהכי פליגי דמ"ד דמאי דכתיב ה' אלהים הוא ששתף מדת הדין עם מדת רחמים ס"ל דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ולהכי אתי שפיר האי טעמא דמה שמזכיר ה' אלהים הוא משום ששתף מדת הדין עם מדת רחמים ולא אידך טעם שהוא להזכיר שם מלא על עולם מלא דכיון דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ליכא עדיין עולם מלא. ומ"ד דמאי דכתיב ה' אלהים הוא להזכיר שם מלא על עולם מלא ס"ל דתחלת הפרשה היא בראשית ברא אלהים וא"כ נמצא שבמדת הדין דוקא נברא העולם וא"כ ע"כ לומר דמאי דכתיב ה' אלהים "לללא. הוא להזכיר שם מלא על עולם מלא

עוד נקדים מאי דאמרינן בב"ר (פ' ל"ט סי' ו', ופמ"ט סי' ך') וז"ל א"ר לוי השופט כל הארץ לא יעשה משפט אם עולם אתה מבקש אין דין ואם דין אתה מבקש אין עולם, מה את תפיש חבלא בתרין ראשין את בעי עלמא ובעי דינא, סב לך חדא מינייהו ואי לית את מוותר ציבחר לית עלמא יכיל קאים. אמר לו הקב"ה אהבת צדק ותשנא רשע אהבת לצדק בריותי ושנאת מלחייבן על כן משאך אלהים אלהיך שמן ששון מחבריך ע"כ. נמצא שאין קיום העולם במדת הדין. ובזה נבא לכונת המאמר אין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו דהיינו שאוחז במדת הענוה משום דלדידיה תחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ולא פתח בה כדי שלא יתגאה הכהן וא"כ מאי דכתיב ביום עשות ה' אלהים היינו ולומר ששתף מדת הדין עם מדת הרחמים ואין לך קיום העולם גדול מזה

ובזה יובן מאי דכתיב בישעיה (סי' ה) וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, ויש לדקדק דמה קשר יש לפסוק זה דוישח אדם וישפל איש עם הפסוק הבא אחריו ויגבה ה' צבאות במשפט. עוד יש לדקדק במאי דקאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה דלכאורה משפט וצדקה הם דברים דסתרי אהדדי, דמשפט הוא הדין הגמור וצדקה הוא לפנים משורת הדין וכה"ג פריך תלמודא פ"ק דסנהדרין בפסוק ויהי דוד עושה משפט וצדקה. אך במה שכתבנו נבא לכלל יישוב דמי שאוחז במדת הענוה אית ליה דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ומה שהתחיל בבראשית הוא ללמד מדת הענוה וכיון דתחלת הפרשה היא אלה תולדות השמים ע"כ לומר דמאי דכתיב ביום עשות ה' אלהים הוא ששתף מדת הדין עם מדת הרחמים בבריאת העולם. וזהו שאמר הכתוב וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה דהיינו שאוחזים במדת הענוה אז ויגכה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה שהוא