פרשת דרכים קכב

מארז"ל בב"ר (פ"ח סי' ז') וז"ל ארשב"ן בשם ר' יונתן בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום, כיון שהגיע לפסוק זה ויאמר אלהים נעשה אדם אמר לפניו רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים אתמהא. אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה, א"ל הקב"ה משה האדם הזה שבראתי לא גדולים וקטנים אני מעמיד ממנו שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו הוא אומר מה אני צריך ליטול רשות' מן הקטן והן אומרים לו למוד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים וכיון שבא לבראת את האדם נמלך במלאכי השרת, שנאמר נעשה אדם ע"כ. וכ"כ רש"י בפי' התורה וז"ל נעשה אדם אעפ"י שלא סייעוהו ביצירתו לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת הענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מהקטן. ע"כ

ויש לדקדק בדברי המאמר דלמאי איצטריך לומר כתיבת משה מעשה כל יום ויום דלא הול"ל אלא כשבא לכתוב נעשה אדם אמר מה אתה נותן פתחון פה למינים שהרי אין קושית מרע"ה תלונה בכתיבת מעשה כל יום ויום: וכבר נתעורר בזה מהר"ש יפה, ותירץ וז"ל וי"ל שמכתיבת מעשה שאר הימים נתעורר אל הספק הזה דאילו הוה כתיב בכולהו נעשה לא הוה קשיא ליה די"ל דברה תורה כלשון בני אדם שלפעמים האדם המדבר עם עצמו יאמר נעשה בלשון רבים שכן מנהג המלכים לדבר בלשון רבים שהוא לשון חשיבות וכמ"ש הראב"ע בשם הגאון, אבל השתא דבכל המעשים לא קאמר הכי אלא יהי רקיע והכא כתיב נעשה משמע שנשתנית בריאה זו שהוצרך בה לסיוע אחרים ע"כ. ויש קצת מהדוחק בתירוץ זה. אך עם האמור יבא על נכון והוא דבן זומא הרעיש את העולם במאמר הכתוב ויעש אלהים שהרי במאמר הן והשיבו לו חכמים שנסתכל הקב"ה שעתידין עו"א לעשותם אלוהות ומש"ה כתב בהו עשיה לומר שה' בראם. נמצא דשינה הכתוב ואמר ויעש אף שלפי האמת לא שייך בהו עשיה כדי שלא יטעו בני העולם לעשותם אלוהות. והנה הרמב"ן ז"ל הקשה דאמאי לא קשיא ליה לבן זומא נמי גבי מאורות דכתיב בהו ויעש אלהים את שני המאורות וגבי חית הארץ נמי דכתיב ויעש אלהים את חית הארץ וגבי אדם נמי כתיב עשיה ויעש אלהים את האדם. ומהר"ש יפה כתב דה"ה דקשיא ליה בכולהו אלא דנקט זה דכתיב ברישא, וזהו שאמרו זה אחד מן המקראות כלומר זה אחד מן המקראות המזכירים מעשה שהרעיש בהם בן זומא את העולם ע"כ. ובזה נבא לכונת המאמר דאין ספק דכבר ידע משה רבינו דמנהג המלכים לדבר בלשון רבים וכמ"ש הגאון אלא שבכותבו מעשה כל יום ויום והיה רואה שכתוב בהם עשיה ואין ספק דהוקשה לו קושית בן זומא דאיך כתיב בהו עשיה והלא בדבר ה' שמים נעשו והוה ניחא ליה עם מה שהשיבו חכמים לבן זומא שנסתכל הקב"ה שעתידין עו"א לעשותם אלוהות ומשום הכי כתב בהם ויעש לומר שה' בראם. ועל זה תמה משה דמאחר דה' שינה וכתב ויעש אף שלפי האמת לא היתה בהם עשיה כדי להרחיק ולעקור העבודה זרה אם כן אפוא איך כתב כאן נעשה שהוא פתחון פה למינים לומר שתי רשויות יש. והשיב לו הקב"ה כתוב והרוצה לטעות יטעה לפי שתכלית גדול יש לי במה שאמרתי נעשה אדם והוא שילמדו העולם ממנו מדת הענוה ויהיה הגדול נמלך בקטן

וזהו כונת הכתוב ואת כל אלה ידי עשתה, ואף שהאמת הוא ויהיו כל אלה נאם ה' שבדבר ה' שמים נעשו מכל מקום אמרתי לשון עשיה כדי להרחיק את הע"ז. והוקשה לו דאם ה' שינה ואמר לשון עשיה כדי להרחיק ע"ז איך כתב נעשה אדם שהוא פתחון פה למינים לומר שתי רשויות יש. לזה השיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כלומר תכלית גדול היה לי במה שאמרתי נעשה אדם כדי שילמדו בני אדם ממני מדת הענוה ויהיה הגדול נמלך בקטן

ובזה יובן פסוק אחד האמור בפרשת יתרו ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב. ויש לדקדק דאיך נמשך ממה שראו כי מן השמים דבר עמהם שלא יעשו אלהי כסף ואלהי זהב והלא אזהרת ע"ז היא אזהרה מיוחדת בפני עצמה ואין צריך לתת טעם למניעתה ועוד יש