פרשת דרכים קיח

שאול היתה לרמוז לנער הטעם שרוצה ליהרג ע"י אחר ולא רצה הוא להרוג את עצמו. והוא שהדבר ידוע שההורג את עצמו חייב מיתה לשמים וכדכתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש ודרשו רז"ל שהוא אזהרה להורג את עצמו. והנה אין ספק דכשם דבדיני אדם קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה ה"נ בדיני שמים יש הפרש בין הורג את עצמו בידיו לאומר לאחרים שיהרגוהו, דאף דבדיני שמים אמרינן בקדושין שיש עונש על המשלח לדבר עבירה מ"מ הא אמרינן התם בקדושין דינא רבא ודינא זוטא איכא בינייהו ופי' רש"י דלרבנן אף דבדיני שמים מענישים את המשלח לדבר עבירה מ"מ אין מענישים אותו כולי האי כאילו עשה הוא העבירה בעצמו וא"כ גם ההורג את עצמו אף שמענישים אותו מן השמים מ"מ כשאומר לאחרים שיהרגוהו אין מענישים אותו כולי האי, והנה שאול אף שהוכרח להרוג את עצמו כדי שלא יתעללו בו פלשתים מ"מ כל הבא בידו להקל מעליו מהעונש עשה ומש"ה לא נהרג ע"י עצמו כי אם ע"י אחרים. וחילוק זה שיש בין עושה העבירה בעצמו לעושה ע"י שליח הוא משום דדרשינן הוא גבי שחוטי חוץ ודרשינן הוא ולא שולחיו ומניה ילפינן לכל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה באם אינו ענין וכמו שכתבנו, וכבר כתבנו לעיל. דדואג לא הוה דריש הוא ומש"ה אמר לו שאחימלך היה חייב מיתה מדין מורד במלכות במה ששאל לדוד באורים ותומים משום דס"ל דאין נשאלין למי שצורך הצבור בו וכפי סברת דואג דלא דרשינן הוא יש שליח לדבר עבירה דגמרינן ממעילה וטביחה ומכירה וחשיב כאילו אותה הפעולה נעשית ע"י המשלח. וכבר ידוע מה שאמרו רז"ל הביא דבריהם רד"ק שזה הנער שהרג את שאול היה דואג

ובזה יובן כוונת הכתוב עמד נא עלי ומותתני וכ"ת למה אין אני נהרג ע"י עצמי אלא אני רוצה שתעשה הפעולה הזאת ע"י שליח משום דאחזני השבץ דהיינו עון דנוב עיר הכהנים שנמצא שטעיתי בדין במה שהרגתי אותם לפי שלא היו חייבים מיתה לפי שלא היו מורדים במלכות לפי שהדין הוא דכשם שנשאלין למלך כך נשאלים למי שצורך הצבור בו וא"כ על כרחין דרשינן הוא לרבות סתם מלך ואייתר לן קרא דוכל ישראל אתו לרבות מי שצורך הצבור בו וכיון דדרשינן הוא א"כ שמעינן דאין שליח לדבר עבירה משום דדרשינן דם שפך האיש ההוא הוא ולא שולחיו ומש"ה עמד נא עלי ומותתני שאני רוצה שתעשה הפעולה הלזו ע"י שליח ולא ע"י עצמי כדי להקל מהעונש וכדכתיבנא. הכלל העולה דמדרשא דהוא גמרינן דאין שליח לדבר עבירה והאומר לחבירו צא והרוג את הנפש שולחו פטור משום דאין שליח לדבר עבירה. ובגמ' הקשו לסברא הלזו דאית ליה דהאומר צא והרוג את הנפש דשולחו פטור מקרא דכתיב ואותו הרגת בחרב בני עמון דמשמע דחשיב כאילו דוד בעצמו הרגו לאוריה אף שהריגת אוריה היתה ע"י שליח מ"מ חשיב כאילו דוד הרגו ומשמע דיש שליח לדבר עבירה. ומהכתוב הזה הכריח שמאי הזקן משום חגי דהאומר לחבירו צא והרוג את הנפש דשולחו חייב, ותירצו דכונת הכתוב היא הרי הוא לך כחרב בני עמון מה חרב בני' עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו, מאי טעמא מורד במלכות הוא דקאמר ליה אדוני יואב וכל עבדי אדוני על פני השדה חונים ע"כ. והנה זה שאנו' דוחקים את עצמנו לומר דכונת הכתוב באומרו ואותו הרגת בחרב בני עמון שהכונה היא הרי היא לך כחרב בני עמון שאין בו עונש על מיתת אוריה אף דפשטיה דקרא אינ' מורה כן דהאי קרא גבי תלונת נתן הנביא בדוד כתיב דאיך עשה אותו המעשה וכדכתיב מדוע בזית את דבר ה' וגו', היינו משום דדרשינן הוא דגבי שחוטי חוץ שבא ללמד דבכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה וקשיא לן קרא דואותו הרגת דמשמע דחשיב כאילו הוא הרגו וכדמייתי מניה ראיה שמאי הזקן דיש שליח לדבר עבירה משום הכי אנו דוחקים את: עצמנו לומר דכונת הכתוב היא הרי הוא לך כחרב בני עמון משום דאוריה מורד במלכות הוה ושפיר אמר קרא ואותו הרגת דחשיב כאילו הוא הרגו דכיון דאין כאן איסור בהריגת

אוריה משום שהיה מורד במלכות יש שליח לדבר זה ומשום הכי אמר קרא ואותו הרגת. אך