פרשת דרכים קטו

דרשינן הוא שהרי דוד המלך נוגע בדבר היה בהך מלתא לומר דדרשינן הוא ומרבינן למי שצורך הצבור בו לשאלת אורים ותומים וקי"ל דכל ת"ח שנוגע בדבר ואמר הלכה אם בשעת מעשה אמרה אין שומעין לו וכמו שכתבנו לעיל, ולפיכך כשראה דוד את אחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת לפי שהיה סבור דמעשה לחם הפנים דוחה את השבת ועל כרחין טעמו הוא דס"ל דכל מעשה לחם הפנים אף לישתו ועריכתו היה בפנים דלא דרש הוא וכסברת ר' יהודה, ומש"ה הוה ס"ל שדוחה את השבת דמאחר שנתקדש בכלי שרת אי עביד להו מערב שבת איפסיל בלינה, אמר לו דוד עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת והטעם משום דדרשינן הוא ואמרינן דלישתו ועריכתו היה בחוץ ולא נתקדש העשרון משום שאין כלי שרת מקדשים אלא בעזרה ומש"ה אינו דוחה את השבת. וכשאמר לו אחימלך כך למדנו דואג דמעשה דלחם הפנים דוחה את השבת ודואג אזיל לשיטתיה דלא דריש הוא וכמו שכתבנו למעלה וכיון דלא דריש הוא נמצא דכל מעשה דלחם הפנים היה בפנים ומש"ה אית ליה שדוחה את השבת דאי לא איפסיל בלינה. אז אמר לו דוד כך מקובלני שאין מעשה דלחם הפנים דוחה את השבת והטעם משום דדרשינן הוא וכל מעשה דלחם הפנים היה בחוץ וא"כ כשבא אח"כ לשאול באורים הוכרח אחימלך לשאול לו לפי שכבר הורה דוד הלכה למעשה במלתא שאינו נוגע בדבר דדרשינן הוא וא"כ כיון דדרשינן הוא על כרחין מרבינן דנשאלין למי שצורך הצבור בו וכמו שכתבנו. באופן שכל מגמתו של דוד בויכוח זה לא היה כי אם לתכלית זה להשאל באורים ותומים

ועם זה יובן מאמר הכתוב ויאמר אליו שאול למה קשרתם עלי אתה ובן ישי בתתך לו לחם וחרב ושאול לו באלהים ע"כ. ויש לדקדק דבשלמא קושית ושאול לו באלהים ניחא דהיינו עשית אותו מלך דהוא ס"ל דאין נשאלין כי אם למלך וגם קושית נתינת החרב ניחא דאפשר שקושייתו היתה לפי שהיתה חרב גלית שהיתה באהל מועד כדכתיב הנה היא לוטה בשמלה אחרי האפוד וכתבו המפרשים שהניחו אותה באהל לזכרון הנס. ואפשר שהאשימו למה נתן אותה לדוד מאחר שהוא היה רוצה שתהיה שם לעולם לזכרון הנס, ואפשר ג"כ שחשש שאול שדוד רצה לקחת זאת החרב להתפאר בה כלומר שעשה התשועה הגדולה בישראל שהרג את גלית ובשביל זה לו תאות המלוכה, אך במה שהאשימו במה שנתן לו לחם לא ידעתי מאי קשיא לו וכי משום דדוד היה מורד במלכות והיה מסוכן שאחזו בולמוס וכדאיתא בגמרא יניחוהו למות ברעב זו לא שמענו, דאף שרשות למלך להרוג למי שמרד בו פשיטא שאין רשות לאחר להרגו מאחר דקי"ל שאם רצה המלך שלא להרגו הרשות בידו וכדכתב . הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים

ומעולם תמהנו על מאמרם ז"ל בסוף פרק נגמר הדין דאתייה ליואב ודייניה כו' אמר ליה ניזיל אבנר אמאי קטלתיה לעמשא, אמר ליה עמשא מורד במלכות הוה דכתיב ויאמר לעמשא הזעק לי את איש יהודה שלשת ימים וגו' וכתיב וילך עמשא להזעיק את יהודה ויוחר מן המועד וגו', דמה טענה היא זו דהן לו יהי דעמשא היה מורד במלכות מ"מ מי התיר לו ליואב להרגו שהרי שלא ברשות דוד הרגו וכדכתיב וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר וגו', הרי שהריגת עמשא היתה שלא ברשות דוד וא"כ מה התנצל יואב בהריגת עמשא באומרו שהיה מורד במלכות. ולא די לנו זה הצער אלא דבגמרא אמרינן שהשיבו ליואב דעמשא לא היה מורד במלכות משום דאכין ורקין דרש כו' דמה להם בטענה זו דהן לו יהי דעמשא טעה בדין והיה מורד במלכות מי התיר לו ליואב להתעבר על ריב לא לו ולהרוג את עמשא. ויש בזה אריכות דברים. אך הדין דין אמת שאף מי שהוא מורד במלכות לא הותר לשום אדם להורגו. וא"כ חזרנו למה שדקדקנו דמה היה זה האשם שהאשימו שאול לאחימלך במה שנתן לחם לדוד מאחר שהיה דוד מסוכן שאחזו בולמוס

אך נראה דזה יובן עם מאי דתנן בפ"ב דמעילה לחם הפנים מועלין בו משהוקדש קרם