פרשת דרכים קיג

מה תתהלל ברעה מה היה זה ההלול של דואג. ועוד יש לדקדק במלת רעה מה היא הכונה, ורש"י פירש שהוא לשון רעה על דוד. אך עם מה שכתבנו נראה דיובן הכל. והנה התחלת הפסוק כך היא בבוא דואג האדומי ויגד לשאול ויאמר לו בא דוד אל בית אחימלך מה תתהלל ברעה הגבור וגו' ודבר ידוע הוא שדואג היה שונאו של דוד. והנה כבר נתבאר שדואג כל מגמתו שאמר לשאול בא דוד אל בית אחימלך הוא לומר שהוא מורד במלכות משום דאית ליה דאין נשאלין אלא למלך ולא למי שצורך הצבור בו וכמו שכתבנו לעיל מדברי רז"ל ועיקר התכלית היה שיהיה אחימלך נענש ע"י דוד משום דכל מי שחברו נענש על ידו איקרי רע ואין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה וכמו שנתבאר כל זה לעיל בדרך המלך באורך

וזהו הכונה בבוא דואג ויגד לשאול בא דוד אל בית אחימלך מה תתהלל ברעה, כלומר שאתה מתהלל שהשגת כל מבוקשך להסב תאר זה דרעה על דוד לומר מאחר דאין נשאלין למי שצורך הצבור בו נמצא דאחימלך נענש ע"י דוד ונמצא דדוד נקרא רע, לא גבור בתורה אתה ולא חכם בתורה אתה, כלומר אם היית כאחד האדם הייתי אומר דלמא סברת דלא דרשינן יתורא דהוא וא"כ אייתר לן תרי רבויי דהיינו וכל בני ישראל אתו וכל העדה ושדינן חד לרבות סתם מלך ואידך לרבות סנהדרין אבל מי שצורך הצבור בו לית לן קרא דנשאלין לו, אבל מאחר שגבור בתורה אתה וידעת דדרשינן יתורא דהוא א"כ' מיתורא דהוא מרבינן סתם מלך ואייתר לן תרי רבויי וע"כ שדינן חד למי שצורך הצבור בו ואידך לסנהדרין וא"כ מה תתהלל ברעה דאדרבה דוד כדין עשה שהרי נשאלין למי שצורך הצבור בו ואם כן לא נענש אחימלך ע"י דוד כלפי שדוד כדין עשה במה שנשאל באורים ואדרבה דואג הוא שנקרא רע שנענש אחימלך על ידו במה שהורה שלא כדין שאין נשאלין למי שצורך הצבור בו. והיינו דאמרינן התם בפרק חלק א"ר אמי אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ שנאמר ותשא בריתי עלי פיך ע"כ, ופירש"י עלי פיך ולא בלב שזה שהיה דורש שאין נשאלין למי שצורך הצבור בו לא היה כי אם משפה ולחוץ אבל בלבו היה יודע האמת דנשאלין למי שצורך הצבור בו שהרי גבור בתורה היה וידע דדרשינן הוא לרבות סתם מלך ואייתר לן תרי רבויי חד לרבות דנשאלין למי שצורך הצבור בו ואידך דנשאלין לסנהדרין. הכלל העולה דדואג היה אומר דלא דרשינן יתורא דהוא ודוד והסנהדרין ס"ל דדרשינן יתורא דהוא

ובזה יתיישב מאי דאמרינן במדרש שמואל, דוד אשכחיה לאחימלך שהיה עושה לחם הפנים בשבת אמר ליה דוד ביום השבת יערכנו עריכתו בשבת ואין מעשהו בשבת, אמר לו אחימלך כך למדנו דואג דמעשהו דוחה את השבת, אמר לו דוד כך מקובלני עריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה את השבת ע"כ: ויש לדקדק במאמר זה טובא, שהרי באותה שעה שבא דוד אצל אחימלך מסוכן היה שאחזו בולמוס שהרי אכל מלחם הפנים שאסור לזרים וכדכתיב בקרא להדיא והכי איתא בפי"א דמנחות (דף צ"ו) וא"כ בשעת טירוף הדעת כזאת שאחזו בולמוס מה לו לדוד להורות. את העם את המעשה אשר יעשון. ועל דרך הפשט אפשר היה לומר שדוד עיקר כונתו היתה לשאול באורים ותומים לידע את הדרך אשר ילך בה, וחשש מאחימלך אולי יהיה סבור כסברת דואג שאין נשאלין אלא למלך ולא למי שצורך הצבור בו שהרי ראינו שאחימלך מתורתו של דואג היה יונק, שכך אמר כך למדנו דואג דמעשהו. דוחה את השבת ואם בשעת מעשה היה אומר דוד לאחימלך שהדין הוא דנשאלין למי שצורך הצבור בו לא ישמע אליו אחימלך דקי"ל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, וכדאיתא בפרק הערל (דף ע"ז). וכל זה הוא דוקא במלתא שנוגע בדבר וכמו שכתבו שם התוספות וא"כ דוד לא היו שומעין לו בשעת מעשה במה שאומר דנשאלין למי שצורך הצבור בו. לכן רצה לומר אצל דין זה דנשאלין למי שצורך הצבור בו הוראה אחרת דעריכתו בשבת ואין מעשהו דוחה את השבת דבזה לא היה נוגע בדבר, וכיון דקאמר מלתא אחריתי בהדי הך מלתא שהוא נוגע בדבר מהימן בכל, וכדאמרינן בפרק נושאין על האנוסה (דף צ"ח) על גר אחד שנשא אשת אחיו