פרשת דרכים קט

דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין מה יענה בפסוק זה דכתיב דרשו ה' בהמצאו דמוכח מיניה דיש זמן שאינו עונה, והיינו ודאי לאחר גזר דין

וראיתי להרמב"ם ז"ל (פ"ב מהלכות תשובה דין ו') שכתב וז"ל. אעפ"י שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ר"ה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד שנאמר דרשו ה' בהמצאו, בד"א ביחיד אבל בצבור כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענים שנאמר כה' אלהינו בכל קראנו אליו ע"כ. והנה תחלת דברי הר"ם שכתב אעפ"י שהתשובה וכו' הם דברי ר' יצחק דאית ליה דאפי' גזר דין דיחיד נקרע ואפ"ה כתב שיש חילוק בין יחיד לצבור. ולפי פשטן של דברים לא מצינו חילוק בין יחיד לצבור אלא למ"ד דגזר דין דיחיד אינו נקרע, אבל למ"ד דאף גזר דין דיחיד נקרע לא מצינו חילוק בין יחיד לצבור

והנראה אצלי בדעת הר"ם הוא דס"ל דלמ"ד דגזר דין דיחיד אינו נקרע לדידיה ודאי אינו מועיל שום דבר לאחר גזר דין, וכדאמרינן כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כר' יוסי. ואמרינן תו התם (דף י"ז) השב בינתים מוחלין לו, לא שב בינתים: אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם אין מוחלין לו. אלמא דליכא שום תקנתא לאחר גזר דין. ומיהו בעשרת ימי תשובה אפי' לאחר גזר דין נקרע, והיינו דאמרינן ויחיד אימת, כלומר דיש זמן דיחיד יש לו דין צבור, ומדלא אמרו דרשו ה' בהמצאו מיירי קודם גז"ד משמע דס"ל דפשטיה דקרא מיירי דבזמן שהוא נמצא לעולם עונה. וליכא למימר דליכא גז"ד כ"א ביום הכפורים שהרי כתב הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה דין ג') דאיכא גזר דין בר"ה לרשעים גמורים, אלא ודאי דבימים הללו אף דאיכא גז"ד נקרע, והיינו דאמרינן השב בינתים מוחלין לו והיא מלתא פסיקתא בין דאיכא גזר דין בין דליכא, ולמ"ד דאף גז"ד דיחיד נקרע לעולם מ"מ מודה שיש חילוק בין יחיד לצבור וג"כ יש חילוק בין י' ימי תשובה לשאר הימים, והיינו דבי' ימי תשובה אף דאיכא גזר דין והוא יחיד התשובה היא יפה ביותר ומתקבלת מיד אבל בשאר הימים אינה כ"כ יפה. והצבור יש להם כל הימים דין ימי תשובה. ומה שהכריחו לומר זה הוא מהכרח הפסוקים הם המדברים דרשו ה' בהמצאו וכתיב בכל קראנו אליו ופריך בגמ' אהא דאמרינן דגז"ד דצבור מיקרע ת"ש יורדי הים וגו' לומר לך צעקו קודם גז"ד נענין כו' ומשני הני נמי כיחידים דמו. והנראה דהמקשן עלה בדעתו דכיון דכל יורדי הים הן מתפללים חשיבי כצבור, ודחי ליה לא כי אלא כיחידים דמו אך קשה ממ"ש התו' וז"ל וההיא דשבת דר"י יש ליישב כה"ג דדמי לרבים דהוא מצלי בהדי' על כל חולים ע"כ, וא"כ כל יורדי הים נמי אמאי לא חשיבי כצבור וי"ל דשאני ההיא דאחד היה מתפלל על כל החולים מש"ה חשיבי כצבור, וה"ה אם אחד מתפלל על כל יורדי הים חשיבי כצבור אך החולים או יורדי הים שכל אחד מתפלל על עצמו כיחדים דמו. ודוק

וראיתי בתוס' פ"ק דשבת (דף י"ב) אהא דאמרינן רבי יהודה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי ישראל שהקשו בשם ר"ת מה מועלת תפלה לר' מאיר ור' יהודה כו', וכתבו בסוף דבריהם ולפי מאי דמשני התם אבע"א כדר' דא"ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין אתי הכא שפיר ע"כ. ולא ידעתי כוונתם, דמי לא ידע בכל אלה דלפי האיבעית אימא ליכא קושיא כלל והקושיא אינה אלא לרב יוסף דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כר' יוסי דמשמע דלר"מ ור' יהודה לא מהניא צלותא והכא מצינו דר"מ ור"י היו מתפללים על החולים, ודבריהם צריכים אצלי תלמוד ודוק

ויש להסתפק בהא דאמרינן דגזר דין דצבור נקרע וכן למ"ד אף גזר דין דיחיד נקרע אם הוא דוקא מרעה לטובה אבל מטובה לרעה לעולם אינו נקרע או דלמא דכי היכי דנקרע מרעה לטובה ה"נ מטובה לרעה. וראיתי בפ"ק דר"ה (דף י"ז) שהקשו מיתבי עיני ה' אלהיך בה עתים לטובה עתים לרעה כו' לטובה מיהא ליקרעיה לגזר דינייהו ולוסיף להו ומשני שאני התם דאפשר בהכי. ומדלא פריך אלא לטובה מיהא ליקרעיה משמע דמהחלוקה