פרשת דרכים י

לולא זה מפני מה שהיה מלקהו ומרדהו לא היה לו משפט מות, ומ"ש הרא"ם ע"ד רש"י שפירש ומלקהו ומרדהו ואמר ואפילו הכי קטליה דא"ר חנינא עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה כדאיתא בפרק ד' מיתות, אפשר דפליג מדרש זה עלה וס"ל דהיינו בתר מתן תורה שנבדלו ישראל לשבח אבל מתחלה כולהו בני נח חשיבי וליכא מיתה אלא לשופך דם האדם ע"כ. הרי דס"ל למדרש דלא יצאו מכלל בני נח לגמרי להקל. ובש"ר (פרשה ד' סימן א') אמרינן וז"ל נקי כפים זה משה אשר לא נשא לשוא נפשו של מצרי שלא הרג את המצרי עד שעמד עליו בדין וראה שחייב מיתה והרגו. וכתב שם מהר"ש יפה כי לא הרגו על מה שהיה מכה את העברי לבד אלא על ענינים נסתרים וכו' שראה את המלאכים ונמלך בהם והיינו שהודיעוהו מה שבא על אשתו, ולכן אמרו שעמד עליו בדין וראה שחייב מיתה והרגו כו', דס"ל שלא היה חייב מיתה על הכאת העברי כי לא הכהו מכת מות. ואע"ג דאמרינן בפרק ד' מיתות דנתחייב מיתה משום דסוטר לועו של ישראל חייב מיתה, ס"ל דאכתי לא הוו רק בני נח, ופליג אההיא וס"ל כההיא דלעיל (פרשה א' סימן ל"ב) דס"ל דחשיבי כבני נח, עכ"ל. הרי דס"ל דלדעת המדרש לא יצאו מכלל בני נח לגמרי, באופן שמחלוקת זה אם קודם מתן תורה יצאו ישראל מכלל בני נח לגמרי או לא יצאו לגמרי נפתח בגדולים ונסתיים בגדולים, דתלמודא דידן אזיל בשיטת הרמב"ן ומהר"ש יפה, והמדרש אזיל בשיטת חכמי צרפת והרא"ם ז"ל. ובפ"ק דחגיגה אמרינן דרש רבא מ"ד מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם וכי אלהי אברהם ולא אלהי יצחק ויעקב אלא אלהי אברהם שהיה תחלה לגרים, וכתבו התוס' תחלה לגרים שנצטוה על המילה טפי מכל אותם שלפניו ולפי מה שכתבנו דתלמודא דידן ס"ל דאברהם יצא מכלל בני נח לגמרי ובגוים לא יתחשב ואפי' להקל, וכמ"ש הרמב"ן, אין צורך למ"ש התוס' אלא הוא כפשוטו דומיא דכל גרים דעלמא שיוצאים מכלל בני נח לגמרי כך אברהם יצא מכלל בני נח לגמרי. ובש"ר (פרשה ל"ב סי' ל"ג) איתא שמשה רבינו נמלך במלאכים וא"ל חייב זה הריגה אמרו לו הן, וכתב מהר"ש יפה שנמלך במלאכים וחקר בחלקי הסותר כה וכה אם חייב מיתה על הכאתו כעכו"ם המכה ישראל שחייב מיתה או שמא אין עדין בני ישראל בכלל דין זה עד שבאו לסיני, והמלאכים השיבו לו הן דחייב מיתה משום דמימות אברהם יצאו מכלל בני נח ויש להם דין ישראל, והסכימה דעתו דעת עליון לדברי המלאכים, והכה את המצרי כדין עכו"ם המכה את ישראל שהיה חייב מיתה

ובזה יובן מאמר רז"ל בב"ר (פרשה צ"ח סי' ח') וז"ל אז חללת יצועי עלה רבנן אמרי אמר לו יעקב איני לא מרחקך ולא מקרבך אלא אני תולה אותך ברפיון עד שיבא משה שכתוב בו ומשה עלה אל האלהים מה שדעתו רואה לעשות בך עושה, כיון שבא משה התחיל מקרבו שנאמר יחי ראובן, ע"כ. ויש לדקדק במה נסתפק יעקב אבינו שאמר איני לא מרחקך ולא מקרבך, ועוד יש לדקדק במה שתלה ספק זה במשה רבינו דמה שייכות יש לו בדבר הזה של ראובן. אמנם על פי הקדמתנו יבא על נכון, דהנה מודעת זאת דפילגשים הם בלא קידושין ואם כן בלהה שהיתה פלגש יעקב לא חשיבא אשת יעקב מאחר שלא קדשה ומשנה שלמה שנינו נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו וה"ה פלגש אביו, וכל זה הוא בישראל דוקא אבל בבני נח דלית בהו קידושין אלא בבעילה תליא מילתא מילתא דפשיטא הוא שחייב על פלגש אביו משום אשת איש ומשום אשת אב. והנה יעקב נסתפק אם יצאו מכלל בני נח לגמרי ויש להם דין ישראל או לא יצאו, דאם יצאו אין על ראובן עון אשר חטא דלא חשיבא בלהה אשת יעקב, ואם לא יצאו מכלל בני נח יש על ראובן חטא דאשת איש ואשת אב, וזהו שאמר יעקב לראובן איני מרחקך דשמא יצאו מכלל ב"נ, ואיני מקרבך דשמא לא יצאו מכלל ב"נ, עד שיבא משה שהוא ג"כ עמד בחקירה זו ושאל למלאכים אם חייב המצרי מיתה כדין עכו"ם המכה את ישראל משום דמימות אברהם