פרדס יוסף ויקרא צח

קרבנו של תודה, ומ"ש הב"י בטעם רמב"ן כעירובין (ס"ה.) דהבא מן הדרך לא יתפלל עד ג"י. שא"ה דדעתו מטורפת עד ד"י – ומ"ש הלבוש דעד ג"י הוי כמיד, ז"א דכ' רש"י בפ' מצורע (ט"ו כ"ה) ואשה כי יזוב ימים רבים, שלשה ימים. הרי דג"י מקרי רבים, ועפרד"י תשא (דף של"ה) בענין מיד ורבים כמה הוי ע"ש הרבה בקיאות ב"ה, וי"ל דראיות רמב"ן מריש ע"ז ג"י לפני אידיהן אסור לשאת ולתת עמהם דאזיל ומודה ביום חגו הרי דשיעור הודאה ג' ימים

ובחתם סופר או"ח סי' נ"א כ' דבתודה אין חייבין רק הולכי מדבריות וחבוש בביהא"ס וחולה שנתרפא, אבל יורדי הים אין חייבים בתודה, והסביר הדבר דיורדי הים בעצמם נכנסו לסכנה, וגם הסכנה בידי שמים, ורחמי שמים מרובים ע"כ אין חייבים בקרבן ע"ש, וברש"י כאן מפורש שלא כדבריו, וע"ש עוד בח"ס דברכת הודאה מברכין גם בלילה

ובשפתי צדיק אמור אות כ"ה כ' ענין תודה שיש בה מ' חלות מה שאינו כן בכל הקרבנות כנגד מ' יום של יצירת הוולד לרמז שיש בה תיקון לכל האדם, ויש בה חלק חמץ ג"כ שאי אפשר לאדם שיהי' כולו טוב לבד שאין צדיק בארץ כו' לכן נמצא בה חלק חמץ ג"כ ורובה מצה, ואדמו"ר מגור שליט"א כ' בגליון וז"ל דומה שהדין ששוים כנגד חמץ הבא מצה עכ"ל, ובאמת מפורש כן במנחות (ע"ו:) שתודה הי' עשרים עשרון עשרה לחמץ ועשרה למצה

ובמד' תנחומא אמור י"ד, ומד' תהלים נ"ו כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל, וראיתי בזה מי שזכה שלא לרשוע אפי' בשוגג שלא הי' צריך להביא שום קרבן, אז הוא מחויב מזה הזכות עצמו להודות לה' ולהביא קרבן תודה על זה שזכה להיות נשמר מכל חטא

ובמדרש משה פ"ט הה"ד (משלי י"ד ט') אוילים יליץ אשם עי' בשפתי צדיקים פ' מטות הטפש הזה מגיד חובתו בפיו וכל חטא שעושה אדם בלילה מוכרח להגיד בפיו ביום לפני הבריות מה שעשה. והוא אינו מרגיש בעצמו מה שפיו מעיד עליו. פ"א נסע הבעש"ט ז"ל עם החברייא שלו. אמר להם דעו שהעגלון בעל נדה ותמהו ואמרו שלא שמעו ממנו שום רמז. ושמו לבם לשמוע ממנו כל מה שידבר. ובא לאכסניא ושמעו שאמר לבעה"ב מכור לי י"ש ונתן לו. וא"ל המתן עד שאתן לך כוס אחר כי זה הכוס לא נטבל. והשיב העגלון מה בכך שלא נטבל. וכששמעו ממנו זאת ראו כי דבר ה' בפיו אמת

יג) חלת לחם. יש הבדל בין שם לחם לשם חלה. שם לחם כולל כל דבר שהוא מזון לאדם, ושם חלה מתאר צורת הלחה ותמונתו העגולה ששרש חלה מורה על הסבוב, ובכ"מ דכ' חלת לחם פי' לחם חלה, ויש עוד הבדל ששה חלה יפול עליו גם קודם שנאפה אחר שנעשה בו צורתו העגולת, ע' תוה"מ סי' ק"ה, ויקרא קכ"ב, ואילת השחר סי' ת"ז - ויש הבדל בין פת ובין לחם לחם הוא השלם ונקרא בכמה שמות לויי לפי צורתה, ככר לחם, חלה, רקיק, מצה, אבל פת הוא הבלתי שלם

יד) והקריב. וברמב"ן כ' וז"ל ואני תמה כשהוציא הכ' מלאו דשאור קרבן ראשית תקריבו (ויקרא ב' י"ב) למה לא אמר נמי קרבן תודה וזו אינה שאלה וכו', ובפנים יפות כ' שלא הזכיר אלא קרבנות תודה ותודה באה בנדבה, שחיוב ד' שצריכין להודות אינו אלא אסמכתא עש"ה, ובפי' הטור עה"ת כ' על הרמב"ן ומה שתי' לפי שאינו מלחם תודה לריח ניחוח אינו תירץ שהרי משתי הלחם אין מהם למזבח אלא חשוב להו ריח ניחוח בשביל הכבשים שעמהם, וכן בתודה הזבח עמה עכ"ל, ובכלי חמדה כ' כפי הבנת הטור בדברי רמב"ן וזו אינה שאלה הוא תי' על התמוה למה לא מנה הכ' בפ' ויקרא ג"כ לחמי תודה בודאי צדקו דברי הטור - אבל צ"ע דברי הטור דאין זה סגנון הלשון שהתחיל הרמב"ן ואני תמה תוכ"ד כותב ואין זו שאלה וא"כ מה הוא התמי', וי"ל הפי' ברמב"ן ואני תמה וכו' ונשאר לע"ע בתימה ואח"כ כ' "וזו אינה שאלה" כי הכתוב אמר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ויקשה אמאי יהי' מותר להקריב לחם תודה חמץ זה אינה שאלה, שלחם תודה אין ממנה למזבח כלום והוי כשתי הלחם לכן מותר להקריב חמץ (ובמקום ולחם צ"ל שלחם), ומבאר השאלה שלו שלכאורה עדיין יש לה מקום דאיך מותר להקריב חמץ הא כ' ואל המזבח לא יעלו, ואי"ל כיון דאין ממנה למזבח כלום. הא לחה"פ ג"כ אין ממנה למזבח כלום, ואעפ"כ בשביל דנתקדש ע"י לבונה הוי לחה"פ בכלל קרבן ואסור לעשותם חמץ, א"כ ה"ה לחמי תודה דאין מקודשין אלא ע"י שחיטת המזבח ולא משכח"ל לחמי תודה שיהי' קדושים קדו"ג בלא קרבן הקרב ע"ג מזבח יהי' אסורין להקריב חמץ, וא"ד לשתה"ל דהוי קרבן בפני עצמן ואין קדושתן תלי' כלל בדבר שקרב ע"ג המזבח, משא"כ לחמי תודה אמאי לא יהי' דינם כלחה"פ. וע"ז תי' דשאני לחה"פ דבזיכין הם על הלחם ממש והו"ל כמו שהיו הלחם עצמו עולה על המזבח לריח ניחוח, אבל לחמי תודה עם הכבשים הם