פרדס יוסף ויקרא צב

בכ"ש שאין בה איסור הטמנה - ואף דליכא דפנות המקררות, עכ"פ אין כאן דפנות המחממות, דהכסף חי אינו מחמם יותר רק שמשמר החום, ובאמת גם מתחיל להתקרר מעט מעט, ואם התירו להטמין בכלי שני, מאן מפיס לחלק בהתחלת הקירור כמה גראד יהי' באותה הקרירות, וע"ש דלא העלה דבר ברור, והדבר צריך להתברר מפי גדולי הדור, שהרבה אנשים עושים כן ופשוט בעיניהם שמותר

שם) ברא"ם הק' למה הוצרכה התורה שבירה בכ"ח ומריקה ושטיפה בכלי מתכות למ"ד לינת לילה, פוגמת הא הוי נותן טעם לפגם והבליעה אינה אוסרת אשר יבושל בהכלי, ועוד לשהינהו לכלים דלהוי אינם בני יומן והבליעה לא תאסר ע"ש, והוא קו' תוס' ע"ז (ע"ו.) ד"ה בת, ועי' רא"ש דגזה"כ הוא, שכ' וא"ת מנלן דכ"ח אינו יוצא מידי דופי' לעולם, כיון דהשבירה רק מגזה"כ, וי"ל מדכ' מו"ש בכלי נחשת ושבירה בכ"ח ש"מ דא"י מידי' דופי' לעולם עש"ה, ובפענח רזא כ' דבקדשים כ' למשחה ולגדולה וכמ"ש בזבחים (צ"א.) ובעינן דרך המלכים וגדולים שאוכלים בלי שום נתינת טעם אחר אפי' לפגם, וכ"כ במנחת יהודה הנדפס עם בעה"ת ובס' לוית חן כ' דבביהמ"ק הי' נס שלא הסריח בשר קודש לעולם (אבות פ"ה מ"ה) ולא נפגם כלל, ולא הי' פוגם הבשר שחזר ובישל בו, לכן לא הי' תקנה לכ"ח כי אם שבירה ע"ש, ובכל"ח הק' עלי' דהכא אדרבה ע"י הנס יאסר כל הבשר קודש שיבשל בו ול"ש לעשות נס, כיון דכל הנס הי' רק משום שלא יפגם בשר קודש ויהי' ראוי לאכילה, והכא להיפך דאם לא יפגם יהי' אסור כל הבשר, ולכן כשיבשל בו קודש נראה באמת דיהי' נטלפ"ג אך בזה שוב לא יהי' למשחה ואסור לבשל בו קודש, ובחולין אסור לבשל דלא יהי' נטלפ"ג דבליעה של קודש לא יפגום הבשר החולין ויהי' נו"ט לשבח ושפיר אין עצה רק שבירה, ותי' הפע"ר ולוי"ח עולים בקנה אחד

ובס' דברי דוד מהטו"ז השתומם על הקו' הנ"ל דדוקא לענין אכילה דתלי' בטעם, אז היתר בנטלפ"ג שאינו נהנה כמ"ש הר"ן סוף ע"ז, משא"כ בנותר שדינו בשריפה עיקר מצות שריפה אפי' אחר שנעשה לפגם, דכל זמן שהוא בעולם חייב לשרפו ומה יועיל בזה טעם לפגם, ומה הקו' למה צריך שבירה ומו"ש הא הוי לפגם, אדרבה מטעם זה צריך שבירה שלא יבא לידי נותר ויטעון שבירה, ומה תועיל פגימתו לבטל מצות שריפה ממנו, דשבירת כלי לא משום שיפליט אח"כ איסור דאפי' אם רוצה להניחו ולא לבשל בו אינו מועיל, וצריך שבירה שלא לבוא לידי נותר - ובס' דברי חנוך תי' זה והביא ראיות דשבירה בכ"ח ומו"ש בנחשת הוא רק מטעם שלא יבשל בו אח"כ ויפליט הבלוע שבו, וכמ"ש הרא"ש סוף ע"ז דאי' בפסחים (פ"ג) דעצם מקרבנות אם לא הי' בו מלח אחר שנעשה נותר א"צ העצם שריפה רק משליכם אותו לאיבוד, ואע"ג שקיבל טעם פגום, דלא הוצרך שריפה אלא בראוי לאכילה, א"כ ה"ה בכלי ל"ש בהבליעה איסור נותר דלא גרע מעצם, ועתו"ס זבחים (צ"ז) ד"ה ממתין דאין לפרש מו"ש קודם שיעשה נותר כדי שלא יבואו קדשים לבית הפסול דהכא מבואר דלאח"ז אכילה עביד מו"ש ע"ש, וע"ש בתי"ט דכן הוא שיטת רש"י, ולהטו"ז הנ"ל ע"כ צריך לעשות מו"ש קודם כלות זמן כדי שלא יעבור על בל תותיר, אע"כ דבכה"ג ל"ש בל תותיר, כיון שאינו בעין, והא דצריך שבירה או מו"ש רק כדי שלא יבשל אח"כ, ועי' בזה בחתם סופר על סוגיות סוגי' דקדרות בפסח ישברו בדף מ' בזה, ובס' פתח הדעת במסך הפתח לסי' ס"ט אות ד'

ובענין בליעה בעצמות האריך בכל"ח אות ד', והביא או"ז ח"ג במס' ע"ז סי' רצ"ג בזה אי כלי עצם בולע, ועי' פנים יפות כאן מ"ש בענין מו"ש עש"ה, ובשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' מ"ו, ובחלקת יואב תנינא סי' י' - ובקו' ראשונים הנ"ל אי לינת לילה פוגמת למה צריך שבירה למו"ש, ראיתי כעת בס' אמרי אמת סי' קל"ו דכמו שמצינו במן שהותירו לשבת שלא הבאיש ורמה לא הי' בו, וכן הי' בקדשים כל הלילה שהי' המצוה לאכלו, גם הבליעה לא נפגם כלל ולא נצרך לומר שהאיסור ופגם באים כאחד כרא"ם לפי שאין כאן פגם כלל, כי עלות השחר אינו פוגם כי אם בליעה שהתחילה לפגום כל הלילה משא"כ חטאת שכל הלילה הי' מצותה באכילה לא התחילה לפגום כלל וגם עלות השחר אין פועל פגימתה, ועמש"ל

ובס' הדרוש ועיון העיר בתי' הפע"ר אף שטעמו אח"כ פוגם מ"מ משום זה עצמו שהי' פוגם ובקדשים בעינן למשחה כנ"ל, א"כ נהי שאין יכולין לבשל בו קדשים, אבל הכי אין יכולין לבשל בו חולין דיהי' נטלפ"ג, וצ"ל כמש"ל דיש חשש שמא יבשל קדשים ומחמת סייג וגדר, אבל