פרדס יוסף ויקרא ע

והדק"ל מ"ש תוס' דיראים פן יוזמי גם הם, הא גם בגזלנותא יכולים להיות ניזומם כיון שצריכים לומר באיזה יום הי' המעשה, וי"ל דאין כוונת התוס' שיראו מהזמה ויופסלו, ז"א דגם בהכחשה לר"ח נפסלין, ותוס' הקשו בין לר"ה ור"מ כמ"ש בפירוש, ועוד להריב"ש הובא בש"ך סוס"י ל"ח דלפסול לאדם מעידין אף שלא בפני בע"ד, וממילא אף דאין מזימין שלא בפניהם מ"מ אם הוזמו אף שאין משלמים כאש"ז מ"מ נפסלין, והטעם דלא חשוב כלל נוגע להם במה שנפסלין ע"ש, וא"כ כמו כן י"ל דלא נתבטל המגו דאי בעי הוי פסלו לקמאי בגזלנותא או בהזמה מצד זה דיראים שיוזמו גם הם ויפסלו, ז"א דזה לא חשוב כלל נגיעה להם, רק עיקר כוונת תוס' על חשש תשלומי הזמה, ושפיר כ' בגזלנותא לא יצטרכו לשלם דלא רצו לחייבם שום חיוב ממון רק רצו לפסלם, ולהבע"ד לא יצטרכו לשלם מה שהפסידו אותו, דהם לא העידו רק על העדים ורק שממילא נצמח מזה היזק לבע"ד והוי כאש"ז לגרום משא"כ בהזמה דעכ"פ יצטרכו לשלם כא"ז לעדים וא"ש

אך יש לעיין דא"כ בהכחשה הי' להם לירא שמא יוזמו דע"כ מכחישין אותם ביום מיוחד כמ"ש הרשב"א, וכשיוזמו יצטרכו לשלם לבע"ד כמו כל עדים שהוזמו, וק' ליהמנו בתראי המכחישין דע"כ אמת דוברים שאם הי' שקר הי' להם להזים להראשונים, ואי דיראים פן יוזמו גם הם, אבל בהכחשה אינם יראים מהזמה ולעולם שקר דוברים, ז"א דהא דגם בהכחשה יראים פן יוזמו ויצטרכו לשלם, וא"כ ליהמנוהו במגו דאי בעי הוי מזמו להו

אך ז"א לא מבעי' לאביי דהכחשה לאו תחלת הזמה בב"ק (ע"ג.) א"כ בזה ל"ש כלל הזמה אלא אפי' לרבא דהכחשה תחלת הזמה י"ל דבר חדש, דז"ד בעדים הראשונים שהוזמו שהי' גמר דין על פיהם ואח"כ הוכחשו ואח"כ הוזמו בזה סובר דמועיל הזמה, וערש"י שם וכשנגמר הדין על פיהם קודם שהוכחשו מיירי רבא, שאל"כ אין ע"ז נהרגין עד שיוגמרו הדין, משא"כ בעדים אחרונים אף שהוזמו פטורין דלא נגמר הדין על פיהם, והוי הזמה קודם גמ"ד והא דע"פ עדותם הי' פטור הלוה לשלם או דלא הי' נהרג הרוצח, זה לא מקרי גמר דין רק דהוי ספק ולא גובין בדיני ממונות ובד"נ הוי לקולא, ומשום זה למ"ד הכחשה תחלת הזמה דוקא בראשונים ולא באחרונים וא"ש דאינם יראים פן יוזמו גם הם, ואף דלפ"ז הוי תמיד עדות המכחישין עדות שאאי"ל, כבר כ' החי' הרי"מ בסוס"י ל' סקכ"ה דלענין להכחיש העדים לפטור הלוה ל"ש יכול להזימה, דלא בעינן י"ל רק היכי דהוי עדות גמור ולא במכחישין, דרק מספק פטור הלוה, ועשו"ת בית שמואל אחרון בסוף בשאלה ג' ובעיקר הספק הנ"ל ראיתי שמפורש בסנהדרין (ט'.) הביא הבעל עדים שזינתה וכו' זוממי זוממין נהרגין על העדים ומשלמין לבעל, ועתו"ס כתובות (ל"א.) ד"ה ר"א דבעינן שיתקיים הזמה כלפי כל חד, הרי דחיייבין לבע"ד ולזוממין וכ"כ בתוס' ב"ק (ע"ג:) ד"ה א"ל, וע"ע שו"ת חדות יעקב אה"ע סי' י"א אות י"ג

ג) בטומאת אדם בת"כ אדם זה המת בטומאת אדם זה טמא מת, וער"מ פ"ג הי"ג מביאת מקדש, ובתוה"מ שיש פלוגתא ראשונים בזה. וע' סדרי טהרות אהלות (דף י"א), הביא ג"כ תוספתא דאין נזיר מגלח אלא על המת בלבד וכן טומאת מקדש וקדשיו, וק' מתוס' הנ"ל דאף נגע בטומאת מת חייב על טומאת מקדש וקדשיו והאריך בזה, ובס' דברי אמת בענין לאווין מהג' בכר דוד ז"ל

ד) כי תשבע, בב"י חו"מ סי' פ"ז בשם מד"ר ויקרא פסוק ונפש כי תחטא, וסמ"ע סקס"ה מביאו, דיש מביאים לפני הנשבעים מטה של מתים ע"ש, נר' דהי' להם מנהג זה להיות מטה מיוחדת לנשיאת מתים, וכן במו"ק (כ"ה.) הוי סבור לאשוי מפורי' לפורי' כו', וכן סבור לאתובי ס"ת אפורי' משמע בנשיאת מת היו במטה קבועה ולא במטה של חבלים, ויש מקומות שהוצרכו לקבור בחבלים ועצים כמו שהוליכו למענו ואסורים בהנאה דקניא מיתנא וע' בס' אמרי אמת בסופו

שם) לבטא ביטוי, מורה על הדבור הקשה הנדחה מן הנפש בעת רגשותה להרע או להטיב, וכן יש ביטוי כמדקרת חרב, תוה"מ סי' ש"י, ואיה"ש סי' שר"ה, וע"ע בנדרים (כ"ב.) כל הבוטה ראוי לדקרו בחרב. בוטה לבדו מורה על ניב שפתים לבד, כל ניב שהוא בין טוב ובין רע, ובפ' מטות (ל' ז') מבטא שפתים לבטא בשפתים להרע או להטיב כאן, וכשרוצים לכוין מן דברים קשים כ' יש בוטה כמדקרת חרב (משלי י"ב י"ח) ולא בפעל בוטה לבד

שם) להרע או להטיב. דרך הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, הדבר שיש בו חידוש יאמר בסוף, אולם אם נמצא ב' דברים שהא' מיותר כי נשמע מכלל חבירו מק"ו רק שבא ללמד פי' על חבירו אז יבוא השם המלמד באחרונה,