פרדס יוסף ויקרא סט

הוזמו המזימין שפיר נידונין האמצעים בהזמה, וא"י לומר לפטור הנידן באנו דכבר מת, ורק ע"כ להרוג עדים ראשונים באו, וא"כ אף בלא מת ג"כ הוי בזוממי זוממין כיון דמשכחת הזמה אם יהי' מת דא"י לומר לפטור הנידן כנ"ל שפיר אף בלא מת הוי ילה"ז כיון דמשכחת הזמה

ובסברות תומים הנ"ל דאי אמרי' כאשר עשה א"א לומר לפסלו באנו, נ"ל קו' נובי"ק אה"ע סי' ע"ב דאיך שומע דבריו של זה היום ולחבירו למחר, הא הוי עשאאי"ל דיכול הראשון לומר לחייב שבועה באתי, ולהנ"ל ניחא דבאם כבר שילם הלה לזה או תפס מעצמו, בזה א"י לומר לחייב שבועה באתי דהיכי דכבר נעשה מעשה ל"מ מחשבתו כמ"ש בתומים, וא"כ בכל גוונא הוי ילה"ז אף באם לא תפס כיון דמשכחת הזמה בתפס או שילם דהוי כאשר עשה, וא"י לומר לחייב שבועה באתי

וא"ש בזה קו' השו"מ חמישאה סי' מ"ד, ותליתאה ח"א סי' תי"ב לתוס' ב"מ (ד'.) ד"ה ע"ז. וקצה"ח ל"ח דבע"א היכי דמחייב ממון בעי ילה"ז, ובאמת אי' כן ברמב"ם בפכ"א מעדות, ולפמ"ש בתשו' מיימוני לס' משפטים סי' ס"א דנסכא דר"א בעי שהעד יבא מקודם דחטף, ואח"כ יאמר אין חטפתי ודידי חטפתי, דבאם בא העד אח"כ בא תיכף לממון ואין ע"א קם לממון ע"ש, וא"כ בכל ע"א בנסכא דר"א הוי עשאאי"ל די"ל אני לחייב שבועה באתי ולא ידעתי שיאמר אין חטפתי ודידי חטפתי, ולפמ"ש א"ש דאם הלה הי' חוזר ותופס ממנו הי' עדות להחזיק והוי כאשר עשה, ובכה"ג לא הי' יכול לומר לחייב שבועה באתי דכבר נעשה מעשה ול"מ מחשבה להוציא מידי מעשה וכנ"ל, וא"כ אף בלא תופס הוי שפיר ילה"ז כיון דמשכחת הזמה אם כבר נעשה מעשה על פיהם

נסתפקתי במזימין שהוזמו. אם צריכים לשלם להעדים וגם לבע"ד כאש"ז או דא"צ לשלם רק להעדים ולא לבע"ד המלוה, דעיקר עדותן רק על העדים, רק שנצמח מזה ממילא הפסד להמלוה ל"ש כאש"ז, ונראה עפמ"ש הריטב"א ריש מכות שהק' על ב"ג וב"ח דלוקין אמאי לא יצטרכו לשלם מתנות כהונה שרצו להפסידו, ותי' שהתורה לא חייבה כא"ז רק היכי דהוי הפסד והכא אינו ברור דמי יימר דיהבו לי' מת"כ, דכא"ז לעשות אמר רחמנא ולא כא"ז לגרום, ולכאו' אינו מובן דכל הזמה הוי רק גרמא דלא עשו שום מעשה, ונראה הביאור דהתורה לא חייבה כא"ז רק היכי אם הי' נעשה ההיזק ע"י מעשה היו חייבין מצד מזיק, ורק דהחסרון הוא שאינו ע"י מעשה רק בדיבור בעלמא וחידשה התורה שהדיבור נחשב כמעשה, וכמ"ש בב"ק (ה'.) שאני ע"ז אע"ג דלית בהו מעשה רחמנא קרי' מעשה, אבל היכי שאפי' הי' נעשה ההפסד ע"י מעשה ל"ה רק גרמי בעלמא כגון בעדות ב"ג וב"ח, אי היו מפסידין אותו ע"י מעשה ג"כ הוי רק גרמי בעלמא משום מי יימר דיהבי לי' בזה לא חייב התורה כא"ז. ולפ"ז נראה דא"צ לשלם להמלוה דבאמת לא העידו רק על העדים רק שממילא מגיע הפסד להמלוה ובכה"ג אפי' הי' נעשה ע"י מעשה ל"ה רק גרמי וכמ"ש הפוסקים דהיכי דלא נעשה המעשה בדבר המזיק בעצמו ל"ה רק גרמי בכה"ג לא חייבה התורה כאש"ז וכריטב"א

ועפ"ז א"ש התוס' ב"ב (ל"א:) ד"ה וזו שהק' בהכחשה ליהמני לבתראי במגו דאי בעי הוי פסלו לקמאי בגזלניתא, ומיהו במגו דאי בעי הוי מזמו להו ליכא להמנינהו דיראים להזימן פן יוזמו גם הם עכ"ל (ולשי' הר"מ פי"ח ה"ב מעדות דהכחשה והזמה בב"א הוי הכחשה, וסבור הייתי לומר דקו' תוס' ליהמנו לאחרונים במגו דהוי מזמי לראשונים, וכתוס' כאן וכתו' (י"ט:) ד"ה ואם דמשו"ה לא מהימנא האחרונים בהכחשה דמגו דבי תרי לא אמרינן, ובמגו דאי בעי שתק אמרו אפי' בתרי כמ"ש בכתובות (י"ח: וכ"ב.) ועתד"ה א"נ, וא"כ ק' אמאי בהכחשה והזמה בב"א הוי הכחשה ליהמני בתראי במגו דהוי מזמו להו, ול"ש לתרץ מגו בי תרי ל"א דכאן הוי הזמה והכחשה והי' להם לשתוק מהכחשה ורק להזים לחוד ומגו דבעי שתק אמרי' אפי' בב', וזה קו' נפלאה, אך בתוס' ב"ב הנ"ל מפורש דהקו' רק ליהמני במגו דגזלניתא ולא בהזמה) ולכאו' אינו מובן דמה חילוק בין גזלנותא להזמה, וי"ל דנחלקו הפו' אם בעדות לפסול לאדם אי בעי דו"ח או לא בעי דו"ח כד"מ, או לא דמי לד"מ דכאן ל"ש נע"ד, וענבי"ק אה"ע סי' נ"ז וחי' הרי"מ סי' ל"ד סק"ד, ולהסוברים דלא בעי דו"ח דברי תוס' כפשטן דאם יופסלו בגזלנותא אינם יראים שמא יוזמו גם הם, דבידם שלא יאמרו באיזה יום דל"צ דו"ח ול"ש בהו הזמה, אבל אי יוזמי צריכים לומר עמנו הייתם באותו יום, ושפיר יראים פן יוזמי גם הם, וא"ש התוס'

ולשי' הפו' דאף לפסול לאדם בעי דו"ח, וא"כ בגזלנותא ג"כ יצטרכו לומר באיזה יום