פרדס יוסף ויקרא סח

בב"ד יוכל לחזור דטעה, וא"כ שייך הזמה. ועי' ש"ש ש"מ פי"ג ולעיל מ"ש בזה

חת"ס חו"מ סי' קמ"א הביא מר' האי גאון, לא תושלם הזמה עד שיודו להמזימין או שישתקו ואם אינן בפניהן או לא שתקו הוי הכחשה עכ"ל, ופלא דא"כ כל עדות א"י להזימן דבידם שלא להודות ולא לשתוק ע"ש, ונלע"ד פשוט דהק' הר"ן סופ"ב כתובות דבכל הזמה יכולין ראשונים לומר הכל שקר, אנו לא העדנו כן אלא צריך עדים שהעידו כן בב"ד או שיודו שהעידו כן וז"פ דלא תושלם וכו', ועשו"מ תנינא ח"ב סי' נ"ז ותליתאה ח"ג סי' ע"ו - וע' רדב"ז סי' אלף מ"ט על קושית ס' יראים סי' רמ"ג מנ"ל דהזמה לנידן, ותי' דכאש"ז לעשות יהיו לאחיו עש"ה, ובס' סביב ליראיו על ס' יראים כ' דספיקו רק במקום שהמעות שחייבו בעדותן לא נגבה עוד מן הנתבע, וגם אם נגבה ורק אפשר בחזרה ולא החזיקו בעדותן, וחיוב כאש"ז בשביל שרצו לחייבו, ואינו רק קנס ויוכל להיות שבקנס יתן למי שב"ד ירצו, אבל במקום שנעשה מעשה ואי אפשר בחזרה פשיטא שחייבין לשלם למי שהי' לו הפסד בעדותן עש"ה, וביד שאול יו"ד סי' רנ"ג כ' דמשו"ה החוב ליתן למי שהעידו עליו בכדי שיהי' ממון שיש לו תובעין, ואל"ה יהי' ממון שאין לו תובעין, וע"ע בס' פתחי משפט חו"מ סי' ל"ח אות ל"ז שהאריך בזה

בשו"ת רע"א סי' רי"ב הק' בכל זוממי זוממין היאך נידונין בהזמה הא יכולין לומר אנו לא באנו לחייב העדים הראשונים רק לפטור הנדון באנו, ובנפש חי' בדיני הזמה הביא הקו' בשם רמב"ן ורשב"א, וכה"ק בנובי"ק אה"ע סי' ע"ב בהיתר ה', ונלפענ"ד דהק' התומים בסי' ל"ח בכל עדי פרעון הוי עדות שאאי"ל דהוי כאשר עשה דכבר נפטר בנידן תיכף בשעת גמ"ד, והתי' דבממון ל"ב יכול להזימה, אך לנוב"י שם בסתירת היתר א' לתוס' סנהד' (ג'.) ד"ה שנאמר, דת"ל דמדאו' אי' ד"מ וד"נ בדו"ח דעיקר דו"ח בזוממין כ', ותי' דהו"א דוקא בזוממין ולא בראשונים, וקשה להבין הטעם, וכ' הנ"ב דד"מ חמור דמודה חייב אבל קנס דמודה פטור הוי קל, וא"כ א"י לילף עדים ראשונים מזוממין, לפ"מ דקיי"ל ע"ז קנסא והוי קל צריך דו"ח אבל בעדים ראשונים דהוי ממון וחמור אף בלי דו"ח מוציאין ממון על פיהם ע"ש, ויקשה לפ"ז לר"י דסובר ע"ז ממונא במכות (ד':) וכן ר"ל דסובר לאשאב"מ לוקין דילפי' מע"ז, א"כ שוב בממון בעי יכול להזימה דילפי' מזוממין דזה וזה ממונא, והדק"ל דעדי פרעון הוי עשאאי"ל, ורק התי' הנכון דבממון אמרי' כאשר עשה כתוס' ב"ק (ד':) ד"ה וע"ז דאפשר בחזרה ע"ש

והר"מ פוסק בפ"כ ה"ב מעדות דבמלקות אמרי' כאשר עשה, ואף אם לקו נדונים בהזמה ותמה הכ"מ מ"ש ממיתה, ובתומים סי' ל"ח כ' דבכל עדי מלקות הוי עשאאי"ל דיכולין לומר לפסלו לעדות באנו, ואי למה התרו בו וע"כ כוונתם למלקות, אך אין נפסל רק בעבירה שיש בו מלקות והי' מוכרחים להתרות בו ובאמת כוונתם לפסול, ותי' דבאמת צריך להבין אמאי יכולין להתנצל לאוסרה על בעלה באנו, סו"ס היו יודעין דתהי' נידונת במיתה, ורק דכל הזמה נידונין רק על המחשבה דרצו להרוג על פיהם וכיון דאמרו אנו לא נתכוונו לזה אינו נידונים, וכ"ז שייך במיתה דהרגו אין נהרגים, אבל במלקות דכבר לקו א"י לומר אנו לא נתכוונו ללקותו רק לפסול, הא כבר נעשה מעשה על פיהם וא"י לומר אנו לא נתכוונו לזה, וכמו דאין מחשבה מוציא מידי מעשה, ומזה הוציא הר"מ דבמלקות אמרי' כאשר עשה, דאל"כ לא משכחת מלקות דיכולין לומר לפסלו באנו עכת"ד. ואף אם העידו שחייב מלקות ועדיין לא לקה והוזמו הא יכולין לומר לפסלו באנו דעדיין לא לקה. ורק דהוי ילה"ז כמ"ש תוס' סנהדרין (פ"א.) ד"ה ונגמר דאף באופן רחוק מקרי ילה"ז, כן כאן אולי הי' לקה א"י לומר לפסלו באנו דל"מ מחשבה להוציא מידי מעשה דכבר לקה, הוי בכל מקום ילה"ז. ממילא לפ"ז נחזי אנן בב' אמרו לוה וב' מזימים תיכף נפטר בנידן, ובאו בעדותן לחייב העדים וליפטר הנידן שפיר א"י לומר לפטור הנידן באנו, דבאמר לפטור הוי עשאאי"ל דהוי כאשר עשה רק דבממון כשר כנ"ל וכיון דכבר נעשה מעשה על ידן ונפטר הנידן שוב א"י לומר לפטור הנידן באנו כמ"ש בתומים, וכמו דאין מחשבה מוציא מידי מעשה ושפיר מחויבים לעדים ראשונים וא"י לומר לפטור באנו דכבר נעשה מעשה ע"י, וממילא גרמו לעדים ראשונים ונידונים בהזמה וא"ש - אך זה ניחא בד"מ דכשר כאשר עשה אבל במיתה כגון ב' אומרים הרג וב' הוזמו הדק"ל, דאינו בזוממי זוממין דיכולים לומר לפטור הנידן באנו - אכן נלפענ"ד עפמ"ש בשו"ת ב"ש אחרון חו"מ סי' י"ז שנסתפק אם עדים מעידים שחייב מיתה ומת מיתה טבעיית והוזמו אי הוי כאש"ז או כאשר עשה, והעלה דהוי כאש"ז דסו"ס ע"י עדותן לא נהרג, לפ"ז אם העידו שהרג או חילל שבת ומת ואח"כ הוזמו דנידונין בהזמה, אי אח"כ