פרדס יוסף ויקרא סד

חייב מיתה כיון דבהכאה לבד נמי רשע נאמן להגדיל איסורו לחייב עצמו מיתה וקלבד"מ, ועי' אמרי הצבי ב"ק (ל"ה)

ומשל"מ פ"ד ה"ו ממלוה עדי רבית דכשרין דא"י דאסור לחתום בשטר של רבית, בהודו דידעו איסור ל"ש אאמע"ר, דרק במראה האיסור אבל כאן האיסור ראינו רק דא"י אם ידעו נאמנין ופסולין, ובארעא דרבנן אות י"ז הק' באכלתי חלב דעדים ראו דאכל רק אומר דמזיד הי', הק' תוס' ב"מ (ג') דאאמע"ר אף דאינו מהוה האיסור, וכה"ק בחי' הרי"מ ל"ד סקי"ג ועפ"ת סקכ"א

רשב"א א' תל"ז אף אם אנסוהו לזנות הוי רשע דיהרג וא"י, וכ' נב"י בהיתר ב' לפמ"ש מפו' בר"פ הבא על יבמתו, ואה"ע מ"ב ס"ה דבג"ע ש"ד וע"ז אי עבר ולא נהרג לא פסול א"כ אי לא מיפסל ל"ה רשע וכ"כ התומים סי' ל"ד סקכ"ג, ומ"ו סקמ"ב

ובסי' ע"ד הק' הנב"י מכתו' י"ט חתמו שקר ואל תהרגו מבואר דפסולין לעדות כיון דמדין יהרג וא"י, אכן אשתמיטתי' להנוב"י ותומים רשב"א ושטמ"ק שם דאף דאין דבר עומד בפני פק"נ, מ"מ מדת חסידות שיהרג וא"י בכל עבירות ואף לא בג"ע ש"ד וע"ז, מבואר דאף דאינו רשע מ"מ א"א מעיז עצמו שאינו חסיד, ושפיר אף דאינו רשע אם לא קידש השם ולא פסול לעדות מ"מ אאמ"ע שלא קידש השם, ובקצה"ה ל"ה סק"ד כ' זה מעצמו ולא הביא רשב"א ושטמ"ק, ועי' ברית יעקב סי' פ"ד הוכיח מחו"מ מ"ו סכ"ה אף דקיום דרבנן אאמע"ר, אף דבעבירה דרבנן לא מיפסל לעדות מ"מ אאמע"ר, ועש"ש ש"ז פ"ד

שי' ראב"ן סי' כ"ז אם יש ע"א מעיד כמותו אמע"ר, ועי' שמן רוקח סי' ס"א – סכ"ז נשבע להכחיש עד, עד ובע"ד יכולין לפסלו, ר' יקיר, וכן נשבע לב' יכולין להעיד ורק כשאין נוגעין וצריכין להעיד מחדש, ועחה"ר סקל"ז ע"א המעיד נגד ב' שותפים ונשבעו יכולים הם לפסלו אחר השבועה דהעיד לשקר – סכ"ח ב' אומרים לפסול א', וב' מכחישין הוא ספק פסול ומספק א"י ע"י להוציא ממון, ועי' או"ת דפסול מדרבנן ועקצה"ח ז', ועמל"מ פ"ז ה"ב מעדות שבפלוגתא דרבוותא אי פסול או כשר הדין אף לר"ה פסולין דמשום החזקה לא ישנה הדין, ועפמ"ג כללי ספ"ס סקכ"ה, ופ"ת ס"ק מ"ג ומ"ה ונחלת צבי - ובסי' ל"ה עמ"ש בפרד"י וישב (דף רע"ח:)

לו. נמצא קאו"פ עדותן בטילה מקיש ג' לב' מה ב' בטל, ואי דשמא אף בב' לא בטל לשבועה עתו"ס מכות (ו'.) וריטב"א ותי"ט וצ"ע, ועי' תומים סק"ח דבשנים מסברא מבטל לעדות דהוי עלי' שם עד, דזולתו ל"ה רק ע"א וחשוב לבטל עדות, אבל בג', זולתו איכא עדים ולא חשוב לבטל עדות, וענבי"ת אה"ע סי' ע"ו

ובעינן שיתכוונו להעיד דאל"כ מה יעשו ב' אחין שראו שהרג נפש, וכ' בש"ך סק"ג הא דבלא כיון להעיד לא בטיל דוקא אם הכשרים כוונו להעיד. אבל אם גם הם לא כוונו ממנ"פ בטיל, ועמש"ל בזה (ה' א'), ובקצה"ח מריטב"א קידושין דאף לא כוונו להעיד בטל דבד"נ וד"מ א"צ עדים לגוף המעשה רק לאמת הדברים ל"ה עדות עד שבאו לב"ד. אבל בקידושין אף דאמת צריך עדות בשעת ראי', ואי הוי עדים אז מבטל קאו"פ אף לא כוונו להעיד - ושואלין לפסולים למחזי או לאסהודי, ותוס' כ' דשואלים לכשרים דאל"כ לא יהרג אדם לעולם דיבואו פסילים דכוונו להעיד, וש"ך ה' תי' אם אנו יודעין דהי' שם פסולין נאמנים דכוונו להעיד, אבל בלא יודעין שהי' שם הפסולין אין נאמנים

ואי כוון להעיד שיבטל העדות אי חייב מדד"ג מי' פ"ת ה', ודברי חיים עדות סי' ט"ו ופו' חולקין אי צריך שיבוא פסול להעיד ופסקינן דבראי' לחוד לא פסול עדות כשרים, ובקצה"ח העלה דוקא בד"נ שפסול מיוחדת. ג"כ לא מבטל עדות כשלא ראו ביחד. אבל בד"מ מועיל ג"כ לבטל עדות אף שלא ראו ביחד, וגם נסתפק אי בשעת ראי' הי' כשרים ובשעת הגדה פסולים אי מבטל עדות לפו' דצריך ראי' והגדה, ומתוס' סנהד' ל"א בא' אומר ק' וא' ר' נימא לב"ש נמצא א' קאו"פ אף דבשעת ראי' הי' כשר, ורק אח"כ הוכחש, משמע דמבטל עדות, ולרי"ף דבעי שיודע הכשר בפסול לא בטל בכה"ג, וענה"מ א' – אם יכולין אח"כ לומר הכשרים עוד הפעם העדות בלא הפסולים, ואם יש חילוק בין בע"פ לבשטר עס"י מ"ה, וקצה"ח ה'

טעם סמ"ע דוקא בע"פ כיון דכבר הגיד לבטל העדות א"י עוד להעיד, אבל בשטר אף דנחקרה בב"ד, ז"ד בשטר כשר ולא בפסול דהוי כלא הגיד ויכול להעיד מחדש וכ"כ בנבי"ת אה"ע ע"ו

בשו"ת רע"א סי' קע"ט נסתפק במובמ"ק ויש ג' עדים שחייב הכל וא' קאו"פ ובטל