פרדס יוסף ויקרא סב

כ"ד בזה"ז דאין קנסות אף לראב"ד דאינו נהרג השור ולא בטיל כולה ונאמן גבי האחר ונהרג, וש"ך מסכים למרדכי דדוקא אוזיף בריבותא ועדיין לא שקיל דאל"כ הוי נוגע. ושי' ראב"ן ומרדכי פז"ב סי' תקכ"ח באם אומר ג"כ לרצונו מיפסל ביש ע"א אמרי' אמע"ר וע"כ באינו אומר לרצונו, ועי' נה"מ ל"א סק"א דע"כ באומר סתם רבע ותלינן באונס, ומסתימת כל הפו' משמע דאיירי בעד אומר לרצונו, ועחה"ר כ"ה, ובבית מאיר סנהד' הק' לתוס' דפ"ד דרבע אחר ועד אומר דרבע אותו והוי הכחשה, ולענ"ד דעד אומר סתם וא"י עם מי רבע או עם זה או עם אחר, ועי' מנחת אהרן וברוך טעם (דף ע"ג)

הרשב"א אלף רל"ז אני זניתי עם אשתך ל"א פ"ד כשלוקחין תיבת אני זניתי לא נשאר כלום, ונבי"ק אה"ע ע"ב תמה על ראיותיו, א' דלא נקט בגמ' אני זניתי עם פ', דא"א באונס דאין קישוי אלא לדעת, ור"י איירי ג"כ מפ"ר לאונסי, והגראז"מ בנובי"ת אה"ע ע"ז השיב דרשב"א כ' שם דמשכחת בנתקשה לאשתו אלא דלא שכיח ל"א פ"ד, אבל ר"י יכול לאיירי בנתקשה לאשתו, וכ"כ בהגהות רב"פ, ועי' דברי חיים חו"מ ט', וחה"ר כ"ו, ושו"מ תליתאה, ח"ב סי' פ"ח – וראי' ב' דלינקט אני זניתי עם אשתו של פ', הק' נ"ב הא בגמ' ס"ד אדם קרוב א"ע ולא אצל אשתו קמ"ל, הרי דצריך לינקט על אשתו דקרוב אצל אשתו, ועחה"ר ונ"ב הק' על רשב"א מבר בניתוס אוזיף ברבית אי ניקח תיבת לדידי לא פסול דשמא לגוי אוזיף. וכן פ' בא על אשתי ואם מסלקין על אשתי שמא בא על חייבי לאווין, ואי"ל דפ"ד שבא על אשתו אלא לאונסה, דא"כ באשת כהן תאסרה בתרומה, ובשו"מ כ' דסתם אמרי' דלוה לישראל דעל גוי למה בא להעיד וכ"כ בחה"ר, ועי' חת"ס אה"ע ח"ב סוס"י נ"ב דבשלומא אני רבעתי עם פ', אם נקח אני רבעתי לא נשאר כלום אבל אוזיף אפי' לגוי פסול דרבנן, ויחקרו ב"ד תיכף אי לגוי או לישראל, ועי' תומים סקכ"ג ותשו' הרי"מ אה"ע סי' כ"ט

רשב"א תקנ"ב בסוטה החשוד הודה דזינה עמה אי אאמע"ר או פ"ד, והשיב פ"ד ונאמן עליה ונהרגת דע"א נאמן בסוטה, ותמהו המל"מ פ"א הי"ד מסוטה וח"צ סי' ק"נ, דעא"נ רק על זה שקונה לה ממנו אבל כאן אי פ"ד זינתה עם אחר ול"ה קינוי וסתירה עמו, ועי' בזה דבר נכון בנובי"ק סי' ע"ב ודורש לציון דרוש י"ג וחה"ר סקכ"ז ושו"ת מהר"ם מינץ חדש סי' י', ובהגהות רב"פ מתרץ הרשב"א דאמרי' פ"ד דלא בא הסוטה מרצונו רק לאונסו, ול"ש א"ק אלא לדעת, לפמ"ש ב"ש סי' ב' סק"ה דגם באבר מת נאסרה לבעלה וא"ש ועחה"ר סקכ"א

מפו' הקשו לרשב"א איך משכחת סוטה הא כשיש ע"א במדה"י אינו בודק, ולרשב"א דבעל נאמן עלי' והבועל יש בעולם, ועי' דורש לציון ד' י"ג, אך לק"מ דבאמת הבועל א"נ על עצמו רק אם העיד אמרי' פ"ד וכאומר אחר זינה עמה, אבל הבועל עצמו אינו עד וז"פ ועי' שו"מ רביעאה ח"ב סי' רט"ו

ובחידושי מילדותי בסנהד' (ט:) אר"י פ"ר לאונסי הוא ואחר מצרפין להרגו לרצונו רשע, רבא אמר אדם קרוב א"ע ואאמע"ר, א"ר פ' בא על אשתי היא ואחר מצרפין להרגו ולא להרגה וכו' וצריכים להבין מה אומר העד השני, אם אומר פ' רבעו לאונסו א"כ למ"ל לר"י דרשע, ת"ל דהוי הכחשה ופסול בד"נ דבע"ד אומר לרצון והעד באונס, ואי אמר לרצונו ממ"נ אי אמת בפיו א"כ השני רשע ול"מ עדות הנרבע ואם שקר העד האחר ול"ה לרצונו א"כ פסול דהעיד שקר ואינו נאמן גם על הרובע, ובנה"מ סי' ל"א כ' דבכל ע"א ל"א דמשקר אלא דאמר בדדמי, ואם הוכחש מב' לא אמרי' דאינו חשוד להעיד שקר רק בדדמי העיד. דאין תולין בדדמי בהוכחש מב', וא"כ כאן איירי באומר סתם רבעו, ואף דבסתם לא תלינן באונס, מ"מ אם רק ע"א מעיד תלינן באונס וכמ"ש הסמ"ע סי' צ"ב סק"י דבב' עדים לא אמרי' ספק מלוה ישינה עכת"ד, אכן מסתימת כל הפו' משמע דאף אם השני אומר דרבעו לרצונו ג"כ נהרג הרובע (ועי' חה"ר סקכ"ב בזה, ובאהבת דוד דמ"ה. דאין פוסלין ע"פ ע"א)(. ונלפענ"ד לפמ"ש באה"ד ש"ג אות ט"ז בשם רש"י ב"ק ע"ה דאם הבע"ד מצוה לעדים להעיד שקר אין עוברין בלא תענה, וכל היכי דא"ע בל"ת אינם בכלל עדים כשרים, ואם יוזמו אינם נידונים כלל, וע"ש בש"ד אות ח' דאם מעיד בע"ד על עצמו ג"כ אינו עד כלל ול"ש ל"ת ברעך עד שקר ע"ש, וא"כ י"ל דלעולם העד אומר דרבעו לרצונו ולעולם דמשקר ואפ"ה אינו נפסל כיון דבע"ד מעצמו אומר דלרצונו, וכמו באומר לו העיד לי בשקר, וא"כ אין עלי' כלל שם עדות ואף דמשקר אינו נפסל דלא העיד כלל עדות שקר, ושפיר עדותו של פלוני הוי