פרדס יוסף ויקרא ו

עגלא תלתא, פי' הקב"ה שלח לאיזה עיר עגלא תלתא, הוא ת"ח מורה הוראות, אכן תיכף "שדא בי' מומא" יתחילו למצוא בו חסרונות, ולהטיל מומין בקדשי שמים, קצת אנשים יטילו מומין "בניב שפתים", שהרב אינו דורש יפה כיאות, "ואמרה לה" כת אנשים אחרים יבואו להטיל מומין "בדוקין שבעין" כלומר שעיניו של הרב אינן יפות, לא ישגיחו על דברים הנחוצים לצרכי הקהלה, והחסרונות של עצמם לא ירגישו, ועל זה אמר "לדידן הוי מומא" פי' כל המומין ימצאו רק בנו, וישגיהו בשבע עינים רק על הת"ח, אבל "לדידהו לא הוי מומא" ומשום שחטאו בעון בזיון ת"ח, נתגלגל על ידי כן סבת החורבן

וזה סבת אורך הגלות חמר, ובכל מדינה ומדינה נשמע קול זלותא דצורבא מרבנן, ומבזים לחרב ות"ח, ובסנהדרין צ'. חשב בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא אפיקורס, ומפרש בגמ' צ"ט: זה המבזה לת"ח, וע' רמב"ם פ"ג הי"ד מתשובה, ומה שכתבתי בזה בפרדס יוסף שמות דף ו': דברים היורדים לחדרי בטן, ולכו נא ונוכחה מדוע השלכנו אחר גוונו, הסגולה היחידה היא התורה המשמרת אותנו בכל מצעדי רגלנו, וכל אחד דורס על הני שופרי ויקירי ה' - ובסוף סוטה מ"ט. שרו חכימיא למהוי כספריא וכו', וע"כ עמא דארעא אזלא ודלדלה, ובימים האחרונים עוד נתגדל ביתר שאת פזורנו, והתבוננו למצב אחינו בחו"ד שיושבים בין קוצים כסוחים, בין שיני אריות, ומספחת אנטיסעמיטיזם פשתה בכל אבריהם, ואנחנו מה! לא די שלא נוסיף אומץ לחגור חרבינו זה חרב התורה, וכמ"ש (בתהלים מ"ה ד) חגור חרבך על ידך, ומה שדרשו חז"ל בשבת ס"ג. ע"ש, עוד בעצמינו נביא נורא לקננו, ונוסף עבים על המדורה הגדולה, וביותר יוגדל חטא על אמרם לא חטאנו כי כל אחד יורה היתר לעצמו, באשר הרב שבעירו אינו גדול בתורה כל כך, ואין עטרתו הולמתו לכהן בעיר כזאת, אכן באמת אך שקר יהגה חיכם שזה מעצת היצר הרע להכשיל לאדם וימצא לו פתח היתר - הצופה נסתרות ירחם על עמו הפזורים. וישלח לנו גואלנו, ויקוים דברי הנביא (מלאכי ג' כג) הנני שולח לכם את אליהו הנביא וגו'. ותהיה אגודה אחת לעבדך באמת ובתמים אכי"ר

וב"ה הגעתי לימי זקנה, ובאבות פ"ה מכ"א בן ששים לזקנה. ובשבת קנ"ב. ינקותא כלילא דוורדא, ומאז הכחות פוחתים, אבל עם ירידת הגוף צומח שכלו ועולה עד לנקודת הגובה, ואמרו שם בן ארבעים לבינה והולך הלאה עד שנת חמשים, שאו מסוגל אף ליעץ אחרים כאמרם בן נ' לעצה, והגיע חכמתו למרום קצה בהיותו בן ששים שנה, ובקידושין ל"ב: אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ושייך לו כקנין בממון שלו, ובסוף מס' קנים זקני ת"ח כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם ובאבות פ"ד מ"כ הלומד מן הזקנים דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן - ובנחלת יעקב מאא"ז הרב מליסא ז"ל פ' חיי שרה כתב, כל החושים נחלשים בימי זקנה, רק שכל מתגבר דזקנה ת"ח וכו' ששכל חלק ממעל, ואברים מורכבים בחומר וכשנחלש החומר נחלשו האברים, אבל השכל נתחזק עש"ה

ובאוה"ח ויחי (מ"ז כט) כ' הא דסוף קנים ת"ח שמזקינים דעתם מתיישבת, רק לשלול דעתם של זקני ע"ה שמטרפת ע"ש, אבל בשבת קנ"ב. אי' ת"ח שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנ' בישישים חכמה וצ"ע, והתירוץ בזה שב' ענינים הם, דבזקן ממוצע אף בהחלש כחותיו מתוסף חכמה, אבל בזקן גדול יחלש גם כח השכלי, ובקנים אי' זקני ת"ח כל זמן שמזקינים בלשון כפול, להורות על זקן מופלג שרק דעתו מתיישבת, ובפרדס יוסף הרביתי חזון בזה ומנעתי להכפיל הדברים, עי' בפ' חיי שרה דף קנ"א:, ויחי של"ז, ובפ' קדושים רמ"ו:, ובחקתי שמ"ה, ע"ש ותרוה נחת בדברים חדשים בעזה"י

ובב"ב ק"כ. בישיבה הלך אחר חכמה במסיבה אחר זקנה, וראיתי בזה בהא דסוכה נ"ב: וקידושין ל': אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. אם יבא אליך היצה"ר בטענה שהוא זקן, כמ"ש בסנהדרין צ"א: דיצה"ר שולט משעת יצירה או משעת יציאה, ויצר טוב רק מי"ג שנים, וא"כ יצה"ר הוא זקן. אבל הוא זקן שוטה כמ"ש בקהלת (ד' יג) מלך זקן וכסיל. וז"ש אם פגע בך מנוול זה בטענה שהוא זקן, משכהו לבהמ"ד ושם לא אזלינן בתר זקנה, רק בתר חכמה. כמ"ש בישיבה הלך הלך חכמה, ומכל שכן זקן וגם קנה חכמה נאה ללמוד ממנו, וכמ"ש בחגיגה י"ח. אין לך נאה בישיבה אלא זקן: