פרדס יוסף ויקרא ה

מבני אדם וגו', דומה לקולמס הכותב במרוצה היתפאר הנוצה על הכתיבה היפה, רק חוש של יד הכותב, כן אם למדת הרבה, התפארת לא לך, כי אם להנותן חיל וכח לעמוד במלחמה נגד הלוחם בך, וזה הפירוש אומר אני מעשי למלך, כל המעשים הטובים שייכים רק למלך, ואינו מחזיק טובה לעצמי, כי לשונו דומה רק לעט סופר מהיר

עוד יש לומר כי יש אדם שאין לו לשון למודים להסביר הדברים. ואין דבריו מובנים רק ללומדים גדולים. ורק יכול להסביר בכתב ויהיה דבר השוה לכל נפש. וז"ש אומר אני מעשי למלך ר"ל באמירה בעל פה, נאמרים רק למלך. מאן מלכי רבנן, אך בלשונו עט סופר מהיר אז יפיפית מבני אדם שכולם מבינים אותו, מהלשון המורגל מאן מלכי רבנן לא נמצא בש"ס ורק בגיטין פ"ב. אי' בלשון, רבנן איקרי מלכים ע"ש. ובתרג' מקץ (מ"א מ"ג) על אברך, ועי' אור החיים נשא (ז' כ"ד) דין אבא למלכא)

ויש חכם שחכמתו צפונה בלבו ואין לאל ידו להוציאה מכח אל הפועל, להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. אז אין תועלת לאיש מאתו, אבל מי שיסביר תורתו לאחרים מביא תועלת רבה ונשגבה - ובר"ה (כ"ג.) הלומד תורה ואינה מלמדה דומה להדס במדבר, ובסוטה (פ"ט:) על הפסוק ותורת חסד על לשונה (משלי ל"א כ"ו), תורה ללמדה זו היא תורה של חסד, שלא ללמדה זו היא תורה שאינה של חסד, ובסנהדרין (צ"א:) המונע הלכה מתלמידו כאלו גזלו מנחלת אבותיו, ובע"ז (ל"ה:) תלמיד חכם דומה לצלוחית של בשמים מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף, ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ד דרשב"ל התענה ש' תעניות לראות לר' חייא ולא ראהו, בשביל שהיה גולה ללמד לאחרים. ובספרי בהעלותך מלמד לאחרים דומה לנר שמונח על גבי מנורה דלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אותו כלום, ונר לאחד נר למאה (שבת קכ"ב.) ועי' רש"י בהעלותך (י"א י"ז). ובזהר יתרו (פ"ו:) בבוצינא דנהרין מיני' כמה בוצינון והוא בקיומא אשתכח

וראיתי בס' מצח אהרן ח"א דרוש ח' שהביא משל, הרופא אם אין לו חלק בבית - המרקחת יוכל לכתוב סמי מרפא כרצונו. גם אם הם ביוקר. שאין לחשוד את הרופא כי בריבוי התרופות טובת עצמו דורש. אמנם אם הבית - מרחקת הוא של הרופא בעצמו וירויח בהתרופות. אז קשה לו לכתוב סמי - מרפא יקרים. שירננו אחריו כי רק טובת עצמו הוא דורש ע"ש. וגם אנכי אשר לא לבשתי חלוקא דרבנן ועטרת הרבנות לא הלמתי (אף כי בחיותי כבר עשרין שנין כבר היה לי הורמנותא דמלכי והיתר - הוראות מגדולי ישראל) ובכל יום הנני מברך שלא עשני אב"ד. כמ"ש דודי זקני הגר"י עמדין ז"ל. לזאת הנני יכול בהרחבה לומר איזה דברים אמתים אשר כר אחד יבין שהם ברורים ונכונים. ידוע הוא אשר עיקר ההגנה שיש לנו בין האומות. רק זכות התורה אשר תשמרנו. ודבר זה שנוי בתורה אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי שלום וגו' וחרב לא תעבור בארצכם. וכר הפרשה מיירי בהגנה. וברכה ראשונה שבירך יצחק ליעקב הקור קור יעקב תולדות (כ"ז כ"ב) ובמד"ר שם בזמן שקול קול יעקב נשמע בבית המדרש אז אין ידי עשו שולטות. ועוד דרשו בנדרים (פ"א.) דבר זה נשאל לנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי

ובמד"ר איכה בפתיחה ד"ה ר' אבא. אם ראית עיירות נתלשות ממקומן דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים. וכן איתא במדרש בשעת שישראל נוטלין דברי תורה ומשליכין דארץ אז הגזירות מצליחות ומתקיימות. ועיקר כלי זיין שבהם נוכל להלחם רק בתורה. ובלעדה אי אפשר להתקיים בגרות, ועיקר סכת החורבן רק בעון בטול התורה. כמ"ש בשבת (קיט:) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבטלו בה תינוקת של בית רבן וביזו ת"ח

ובגיטין (נ"ו.) שדר להו עגלא תלתא שדא בי' מומא בניב שפתים. ואמרו לה בדוקין שבעין דוכתא דלדידן הוי מומא ולדידהו לא הוי מומא ובספור הזה מרומז חטא של בזיון ת"ח שבגללו נחרב המקדש עפמ"ש במד"ר קהלת על הפ' (ז' כ"ח) אדם אחד מאלף מצאתי. בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא יוצאין מהם ק' למשנה. י' לתלמוד. אחד להוראה. ועי' ב"מ (ל"ג.) העוסקים במקרא מדה ואינה מדת וכו'. מזה נלמד אשר הת"ח הגדול מכונה בשם "תליתאה" שהוא סלת מובחרת שיצאה משלש נפות "מקרא משנה גמרא" וכמו שעגלא תלתא חשיבה אצל בעליה. כן הת"ח הגדול חביב בעיני ה' שהוא ג"כ תליתאה. וז"ש שדר להו