פרדס יוסף ויקרא נז

שייך וחקרת היטב ותורה לא נתנה לטעות, וצריך זמן מדויק אי קודם או אחר חצות רק בזמן שאמרו חכמים יהבינן טעותא, וכל היכי דאיכא לתלות בטעות תלינן מתחילת שעה א' עד ה', אבל חקירה של תורה צ"ל מדויק - יצא לדינא בא' אומר בב' וא' בג' תלינן בטעות, וכוון על יום א', ועל ב' ימים ל"ש טעות וכן אחר רובו של חודש והיינו דראו המעשה. אחר רוב של חודש, אבל אם ראו קודם רובו אף דהעידו אחר רובו, מ"מ כיון דנקבע הטעות בלבם בעת ראי' אומרים גם אחר רובו הטעות, עי' אורים סקכ"א, ושב יעקב אה"ע סוס"י ט"ו

קיי"ל כר"נ דשומעין דבריו של זה היום וש"ז למחר ולא בד"נ ועחה"ר סקכ"ה, ונוב"י בהיתר א' הק' דהוי עשאאי"ל, די"ל לחייב שבועה באתי, והביא דהוא יודע ששיקר ומסתמא ישבע כנגדו ובודאי ידע שיש עוד א' ולחייב ממון בא, ואח"כ דחה זה די"ל אני רציתי שישבע נגדו ואז יפסילוהו עם הבע"ד כר' יקיר, וכ"כ בבית אפרים חו"מ סי' י"ד, וחה"ר דחה דילמא לא ירצה הבע"ד לפסלו דכל ישראל לא הוחזקו, ורק ממון רצה לגבות בשקר אבל לפסלו מה בצע לו, וחה"ר סקכ"ה תי' דמשכחת הזמה כגון שיש א' כנגדו ואמרי' סליק עדותן עד לגבי עד ולא בא לחייב שבועה רק ממון עם הב'

עוד תי' דלכאו"ק דכ"מ שב' מחייבים ממון א' מחייב שבועה, וכמו בב' בעי י"ל כן בע"א והוי עשאאי"ל רק דיועיל הזמה אם יהי' עוד א', ול"ק דאיך שומעין די"ל לשבועה באתי, ז"א דאי לא הדין כר"נ לא משכחת שבועה דהוי עשאאי"ל וכ"כ בסופו דק"מ ע"ד

ובים התלמוד פ' מרובה למ"ל פסוק על מיוחדת כר"נ הא בידו לתבוע בע"א ויפסלנו כר' יקיר ואח"כ יתבענו בעד ב' ומשאיל"מ דחשוד על שבועה, וי"ל דצריך קרא כגון שיש לנתבע ע"א המכחישו ול"צ שבועה. אבל במיוחדת ע"א ליתא במקום ב'. וא"ש קו' תוס' מנ"ל כופ"ה פטור דאי חייב הדק"ל למ"ל קרא למיוחדת, ואי"ל כנ"ל מ"מ איכא חד לגבי חד וחייב שבועה משום כ"ה וצריך שבועה ויפסלנו ויתבע ומשאיל"מ, אך ז"א דכל הטעם דר' יקיר דאינו נוגע לפסול. אבל כאן נוגע כדי שיוצרך לשלם בעד הב' וצ"ע דבריו

בעדי מיתה ל"צ דו"ח, סוף יבמות ואה"ע י"ז סכ"א, ובסי' י"א ס"ד בא"א שזינתה צריך דו"ח, וכ' ב"ש סקס"ג דמיתה כיון דנוטלת כתובה הוי כד"מ, אבל בזנות ממ"נ אי זינתה אסורה עלי' ואין לה כתובה ואי לא זינתה ג"כ אינה נוטלת רק תדיר עמו, ונב"י בהיתר א' דחה דבלא זינתה אף דתדיר יכולה למכור הכתובה בטוה"נ, וע"ש דחייב להחזיר הנדן שהכניסה לו, ועשו"ת רע"א סי' קצ"ט הק' הא די"ל לאסרה על בעלה באנו (סנהד' מ"א.) הא לאיסור הי' י"ל בלא דו"ח ומדהגידו בדו"ח ע"כ להרגה באו, וע' אהבת דוד ש"ו סקי"א אריכות - וברמ"א מ"ב ס"ד, בקידושין (ל"ב) דו"ח ובב"ש אם אשה מכחשת הוי כדין מרומה וצריך דו"ח, וענבי"ק אה"ע נ"ז, ז"ד בעדות על פנוי' שנתקדשה אבל בא"א שהעידו שקודם שקידשה לזה נתקדשה לאחר וממילא חייבת מיתה צריך דו"ח דהוי כזנות ומיתה, ועפ"ת סקי"ד ואה"ד דנ"א ע"ג

חצי דבר בתוס' דבאין יכלו לראות יותר ל"ה ח"ד כמו בעדי חזקה, ושי' רי"ף דמועיל לפירות, עפנ"י קידושין (י"ב:) הק' אהא דאי איכא עדים באידית דשו"פ מקודשת הא הוי ח"ד דצריך לעדותן, וי"ל דאי חיישינן לשו"פ. במדי וא"כ אף דליכא עדים ששו"פ במדי הוי קידושי ספק והועיל למקצת, וכ"מ בשו"מ חמישאה סי' ע"ז

לא. ב' כתי עדים המכחישין זא"ז כשרים לעדות אחרת כר"ה, אבל ביחד לא, וא' מכת זה וא' מכת זה דפסולין כ' בסמ"ע אף שבועה א"ח דנמצא קאו"פ בטלה כולה. וכן אם כל הד' באו ביחד פסול. ועתוס' סנהד' (ל"א.) דבפסול א"י לא מבטל עדות, ושי' חכמי בריסק דע"א המכחיש ע"א אף ביחד כשרים לעדות אחרת, ונה"מ כ' טעם דבכל ע"א המוכחש מב' אמאי פסול שמא בדדמי, רק לא חיישינן כסמ"ע צ"ב סק"י, אבל במוכחש מע"א אמרי' בדדמי, וכ"כ בשו"ת שמן רוקח סי' ע"ב. וענמ"י ב"ב מ"א. לא כחכמי בריסק, וע' תוס' רי"ד שם פלוג' בזה. ועשו"מ תנינא ח"א, סי' י' ובמנ"ח כאן

כתובות (כ'.) ב' עדים חתומין ומתו, וב' אומרים פסולין הי'. אוקי ב' לגבי ב' וממון אחזקתו. והק' תוס' דכאן אין מכחישין לא לוה רק דפסולין הי'. ועל הלואה הוי דבר אחר ויועיל כר"ה, ותי' רשב"א דלא מקמינן על החזקה דאלו הי' קמן שמא הי' מודו, יצא מזה בעדים שהעידו בניסן ומתו ואח"כ הכחישו עדים אותם דכל עדות שהעידו ראשונים מניסן בטלים, דל"ש חזקת כשרות כר"ה דשמא היו מודו, וזה חדש וכ"כ במרעק"א. וע' אהבת דוד ד"מ בזה

לב. השוכר עדי שקר פטור מד"א וחייב בד"ש, ודוקא שוכר אבל פיתה בדברים