פרדס יוסף ויקרא נב

טעם דאין מקבלין מדאו' דכ' והועד בבעלי' יבא בעל השור ויעמדו על שורו, ובשבו"י סי' קמ"ח כדי שירחמו הב"ד, וזה שייך רק בד"נ, ותמה התומים סקי"ח דכי מרחמין בדין, וחתומים סקט"ו משמע משום העזה ונח"מ חולק וערש"י תצא (כ"ב י"ד) את האשה הזאת לקחתי מכאן שאין אומר דבר אלא בפני בע"ד, ועי' שואל ומשיב חמישאה, סי' ע"ב. ובנובי"ק אה"ע סי' ע"ב בהיתר ד' נסתפק בד"נ אי מועיל חולה או שלחו ולא בא, ומביא רשב"א מובא בב"י סי' שפ"ח דאף בד"נ מועיל, אמנם ברשב"א ב"ק (קי"ב:) הק' כיון דקרא כ' והועד למה מועיל בחולה, וכ' דעיקר קרא בשור כ' דהוי כד"נ, ובד"מ מדרבנן ואסמכתא יצא מזה דאין מקבלין מדרבנן ומשו"ה מועיל חולה או שלחו ולא בא, חבל בד"נ מה"ת ל"מ, וסותר עצמו, ועשו"ת רע"א סי' צ"ט וק"ד וישועות ישראל

ודבר הנוגע לממון ואיסור כגון אשה שזינתה והפסד כתובה מתוך דל"מ לאיסור בדיעבד ל"מ לממון. (תשו' רמ"א סי' י"ב) ועי' פ"ת אה"ע סי' י"א סקי"ח ולפרוש מאיסור כגון עדי שנתקדשה או תרומה שנטמאה מקבלין (שטמ"ק) ובתשו' ר"ב אשכנזי סי' ה' דוקא היכי דלא הוי, רק לאפרושי מאיסור, אבל אי איכא גם ממון א"מ. ריב"ש סי' רס"ו לפסול מקבלין שלא בפני בע"ד, ובהזמה שלא בפניו דמי להכחשה ומקבלין ומשום דאין חוב להם. וכתב בש"ך סוס"י ל"ח דוקא לפסול לעדות אינו חוב אבל לפסול לשבועה הוי חוב ואין נפסלין, ועב"י אה"ע סי' מ"ב. מי שיורה כריב"ש צריך לנדותו, וענב"י בהיתר ה' אריכות. שליחו הוי כבפני', ב"י חו"מ שפ"ח, ר"ן לפטור מקבלין שלא בפני' והפו' לא העלו כן ועי' שו"מ שם. סי' מ"ו ס"י מקיימין שטר שלא בפני בע"ד משום קיום דרבנן (ראשונים ב"ק קי"ב) וריב"ש כ' כיון דקיום אף בע"כ מועיל שלא בפני', ובשטמ"ק היכי דעדים עצמן מקיימין דעל מנה שבשטר מעידין צ"ל בפני בע"ד, ותשו' הרא"ש כלל פ"ה כ' דבקטנים אין מקיימין שטר, וק' והא קיום מועיל שלא בפני', ובסמ"ע סקי"א כ' שתרתי לא אמרי' שיגבה מיתומים ויקוים שלא בפניהם, ותומים בסי' ק"י סק"ו כ' דרא"ש מיירי בעדים עצמן מקיימין ועי"ז כ' הא דמקיימין שלא בפני' דקיום דרבנן ומדאו' כנחקרה כו' ובקטן אפי' אי כנחקרה בב"ד ל"מ דהוי קטן ואפי' אי החתומים של השטר הי' אומרים בעל פה ל"מ עש"ה

שטמ"ק ב"ק בשם מאירי דלאפרושי מאיסורא מקבלין כנ"ל וק' דבממון ג"כ יש איסור גזל, וכה"ק החי' הרי"מ סקכ"ד ובח"ב דף קל"ח. ונלפענ"ד דבכל זכי' שלא בפני' יכול אח"כ הזוכה למחות. וכ' הרשב"א קידושין (כ"ג) דבעבד דזכין לו שחרור ל"מ מחאתו אח"כ. דבממון ל"ה זכות גמור דשונא מתנות יחי'. ורק נפשו של אדם מחמדתן. אבל בשחרור שיהי' ישראל הוי זכות גמור ול"מ מחאה. ואי דבגר קטן דמטבילין אותו על דעת ב"ד ומהני מחאה בכתובות (י"א.). התם ל"מ בע"כ לעשותו גר. אבל בשחרור מהני בע"כ. והובא ג"כ בקצה"ח סי' קס"ד סק"ג ע"ש. וא"כ בכל אין מקבלין כו' היינו במוחה אח"כ ואומר דהעידו שקר. דאם מודה ל"צ לעדים. וע"כ במוחה וא"כ לאפרושי מאיסורא. דהוי זכות גמור ומהני ג"כ בע"כ אי יהי' כאן יביאהו ע"כ לב"ד שישמע עדותם שפיר ל"מ מחאה. אבל בממון לא הוי עדות גמור ומהני מחאה. וניחא מש"ל מנוב"י דבממון עם איסור אין מקבלין וק' דסו"ס הוי לאפרושי מאיסורא. ולפמ"ש ניחא כיון דהוי ג"כ ממון ונפשן מחמדתן לא הוי זכות גמור ומהני מחאה אח"כ

כ"ט. כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד. פרש"י כתובות (י"ח: וסנהד' מ"ד.) חדא הגדה כתיבא אם לא יגיד ואהגדה קמייתא קפיד. ובשטמ"ק דע"פ ב' עדים יקום דבר. ואם יכולין לחזור איך יקום דבר. ועוד שם כמו אשר לא יבנה דשוב לא יבנה כן הכ"נ כיון שלא הגיד כמו שאומר עכשיו שוב לא יגיד. ועוד יש טעם דאין אדם משים עצמו רשע ואם חוזר ומגיד משים עצמו רשע. ובחה"ר סק"ט ודאי ל"ש שיועיל חזרה לגמרי דמה חזית דציית לדיבורם הב' לציית לדיבור הא'. רק כתרי ותרי ובטל העדות ומשו"ה א"ח ומגיד דבהגדה א' איכא חזקת כשרות. אבל בהגדה ב' אדרבה אם נאמר דעכשיו אמת ומקודם שקר הוי פסולים, וכ"כ באהבת דוד דל"ט. ור"ן כ' דבכל עדות ממון בלא שבועה יכולין לחזור. דאם לא יגיד בתר ושמעה קול אלה כתיב. והא דא"ח ומגיד דוקא בעדות שבשטר דנגמר עדותן דל"ש בי' שבועות העדות. אבל על פה ל"ח גמר עדותן עד אחר שבועה. וכ' אחרונים דהסברא כיון שהגיד אף הר"ן מודה. והטעם אאמע"ר. רק באנוסים לא שייך זה. ועל זה כ' מאם לא יגיד. ודוקא בשטר ולא בע"פ. וזה חדש דבע"פ באנוסים ל"ש כיון שהגיד. ועי' חה"ר סק"ד

ע"א יכול לחזור. (כה"ג) ובסי' מ"ו משמע דע"א