פרדס יוסף ויקרא נ

ובש"ך הנ"ל כ' בב"ש אחרון שם. לתרץ רמב"ם פ"ב ה"ד משופר אם לא כוון לא יצא ובפ"ו ה"ג מחמץ פסק כפאו ואכל מצה יצא. ובר"ה (כ"ח.) דייק רבא מהא דכפאו ואכל מצה דיצא דהתוקע לשיר יצא, וי"ל דתוס' בר"ה שם (כ"ח:) ד"ה ומנא. (ובדף ט"ז:) ד"ה ותוקעים הקשו על הא דתוקעין כשהן יושבין וכשהן עומדין כדי לערבב השטן הא עובר בבל תוסיף ותי' דבעושה מצוה ב' פעמים אינו עובר בב"ת. וברשב"א תי' דרק בנתכוון להוסיף על המצוה. אבל כאן נתכוון רק לערבב השטן ל"ש ב"ת. וא"כ א"ש אף דמצות א"צ כוונה אבל אנו שתוקעין מיושב ומעומד. וק' דעובר בב"ת ורק הואיל דאינו מתכוון להוסיף וא"כ בעינן לכוין במה שהוא מצוה דאל"כ יהי' תרתי דסתרי. וא"ש נמי מ"ש בפ"ב ה"ה ממגילה קרא מגילה בלא כוונה לא יצא. דבמגילה (י"ט.) מהיכן קורא המגילה ר"מ אומר כולו ורי"א מאיש יהודי וכו' והלכה כולו בר"מ פ"א ה"ג וק' דהא ר"מ יחיד נגד רבים. ורק דפסקינן בברכות (ט':) בק"ש הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. וכן י"ל במגילה אך ק' הא עובר בב"ת. ורק התי' כרשב"א דאין מתכוון להוסיף רק כקורא בתורה. ולפ"ז צריך לכוין מאחר הדברים כו' לצאת בו דאל"כ הוי תרתי דסתרי. ועמש"ל בחו"מ סי' ל"ו בזה ובשו"ת שערי דעה ח"א סי' י' ושו"מ תליתאה ח"א סי' תכ"ז

ובהלכות עדות כתבתי בימי חורפי קונטרס גדול בפלפול וקצת דפסתי בפרד"י ח"א בדף שע"א - וגם כתבתי קיצור מפוסקים ראשונים ואחרונים, ואעתיקם כאן בקיצור נמרץ והמעיין בהם ימצא הרבה חדשות, וכתבתי בסדר שו"ע חו"מ מסימן כ"ח ואילך

כ"ח. שנים שכבשו עדותם חייבים מדאורייתא לצאת ידי שמים. ואחד רק מדרבנן. (ב"ק נ"ו.) ועדות מיוחדת ג"כ מדרבנן (נתה"מ). ואף בקיבל עליו כב' מ"מ אינו עובר באם לא יגיד ונשא עונו. (ירושלמי ורמב"ן. ועי' תומים ולימודי ה' סי' קט"ז). ואי מדאו' כשר ומדרבנן פסול שוב בקיבלו עובר. וא"ש קו' רשב"א שבועות (ל"א.) במשחק בקובי' מדאו' חזי. הא מדרבנן פסול ומה נפק"מ בעדותו ע"ש, די"ל דמשנה איירי בקיבלו. עי' חי' הר"מ וישועות ישראל, ובנתה"מ בקיבל עלי' כב' חייב מדאו' משום השבת אבידה. ובנתה"מ סק"ב תפיסה מהני משום עביד דין לנפשי'. ש"ך כ"ה סק"ב. וא"כ אסור לתפוס כמו שב"ד א"י להוציא. וא"ש קו' התומים מדכרי דמשו"ה רבא לא תפס. בנה"מ אף לרש"ו בעבדינן חומרא חייב לצי"ש אבל תפיסה ל"מ לא כקצה"ח. תומים סק"א נשבע שלא להעיד לא דהוי לבטל מצוה, ובע"א חל דרק מדרבנן חייב להעיד וחל השבועה הנמ"י הק' כובש היאך הו"א לחייב בדיני אדם היאך ידעינן, ותי' לאחר שאמרו אינו יודע אמרו שיודעין דאינו חוזר ומגיד, והו"א לגבי עצמן נאמנים וחוזרים בד"א, אך ק' להר"ן דמאינו יודע ליודע לא הוי חוזר ומגיד, וכ' בב"ח דאם היו יודעין שכבשו הי' חייבין בד"א א"כ אם תובעים שכבשו חייבים היסת כמו כופר הכל אבל א"י פטורים בד"א פטורין מהיסת

מפי כתבם שיטת רש"י עדים ששלחו עדותן הוי מפ"כ (בגיטין ע"א.) ור"ת אי ראוים להגיד לא הוי מפ"כ ולא אלמים. דראוי לבילה אין בילה מעכב. ותומים סקט"ו הק' הא דצורבא מדרבנן לא ליזל, בשבועות (ל':), הא יוכל לשלוח כתב. אך לכאו"ק בשלח כתב הא אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דבכה"ג מעיד לשקר (ונה"מ מגזה"כ. וכשקורין בפני ב"ד הכתב הוי כבפני בעל דין) וצ"ל דדוקא באופן דמקבלין שלא בפני בע"ד. והגמ' דל"מ לא ליזל איירי באופן דצריך בפני בע"ד ל"מ שלח כתב. בתומים דבאיסור וד"נ לכ"ע ל"מ כתב. וראי' דא"כ משכחת עדים זוממין שיהי' במעשה ע"י כתב. ובסנהדרין ס"ו דאין בו מעשה. ועפרד"י יתרו (דף קל"ז:). שי' רי"ף דדוקא במונח תח"י עדים הוי מפ"כ. דאי בעי כבשו לעדותם. אבל כל שטרות דמוסרים לבע"ד דא"י לכבוש עדותם ל"ה מפ"כ. והק' ראשונים דא"כ נפסול הרבה שטרות ששכחו עד שלא מסרו לבע"ד. ורק בשטר קידושין דבידה ושוב אף כשמסרו לעדים ל"ה מפ"כ. ונתה"מ מ"ו סקי"ט כ' דרי"ף ס"ל דצ"ל שכל אחד שיראה השטר יוכל להעיד על המעשה וא"כ בכל שטר, אחר א"י להעיד דשמא לא נמסר לידה ל"מ. תוס' כתובות (כ'.) שטר העשוי מדעת שניהם ל"ה מפ"כ. וגם כתב בלשון שטר. ועי' מרדכי דרק שטר מגזה"כ דכ' וכתב בספר וחתום. ועי' שטמ"ק ב"מ (י"ג.) שטר שאין בו אחריות אינו גובה מבני תורין מה"ת דבאמת הוי מפ"כ ורק גזה"כ דמהני שטר. אבל בא"ב אחריות ל"ה שטר שוב הוי מפ"כ. ועמ"ש בזה לנכון