פרדס יוסף ויקרא מט

לא יגיד, והוספתי וא"ו "לו" יגיד, דלהעיד צריך רק שהבע"ד יתבע, ומשו"ה ואתם בנ"י לא כליתם, והשטן אין לו כח לקטרג

שם) בענין עדות, חייב להעיד עדות בפני ב"ד, ובדיני ממונות רק בתובעו בעל דין ובאיסורין וד"נ חייב להעיד מעצמו, ואם העד תלמוד חכם גדול, פטור להעיד שעשה של כבוד התורה דוחה עשה דעדות, אבל בד"נ אין חכמה וכו' ובתומים סי' כ"ח סקי"ב חולק בין בזיון קטן גדול ובין עדות שאין שוה בכל ובעדות ממון וכחש העד ונשבע שאין יודע חייב קרבן, ודוקא ב' עדים אבל ע"א אין מצוה, ובמקום דמהני ע"א כגון בסוטה ומיתה חייב להעיד, ובע"א בממון דאינו מחייב רק שבועה חייב רק בידי שמים, ע' ב"ק (נ"ו) ועקצ"ח סי' כ"ח. בקיבל עליו קרוב או פסול הם באם לא יגיד ונשא עונו, ועמנ"ח מ' קכ"ב בשם ירושלמי דאינו חייב משום לא יגיד כו', ובס' המצות מ"ע קע"ח כ' דגם בע"א הוא באם לא יגיד, וכ"מ בר"מ פ"א ה"א מעדות, ובכ"מ העיר מב"ק (נ"ו.) ל"צ בחד, משמע דבע"א ליכא קרא, וע' רשב"א אם עד שמחייב ממון כמו נסכא דר' אבא חייב מדאורייתא להעיד כבי תרי וכ"כ בשטמ"ק, וחות יאיר סי' קס"ז לא ראה כל זה, ועי' ס' יראים סי' רמ"ג ובשו"ת מים עמוקים סי' ל"ד דבע"א איכא אם לא יגיד, וע"ע ירושלמי סנהדרין פ"ג ה"ט, ובחוט המשולש ח"ג להגר"ח מזולאזנע ז"ל, ובהגהות על סה"מ מהגר"ח העללער נ"י. ובמנ"ח מ' ל"ז כ' דגם באיסורין עוברים על לא תענה ברעך עד שקר אפי' שלא בבע"ד, ובשו"ת עטרת חכמים חו"מ סי' ט"ו כ' דליכא לאו, והטעם דכ' ברעך ובאיסורין לא העידו על רעך, ובשו"ת רע"א סי' קע"ו כ' אם ב' העידו שהרג נפש וב' הזימו דלא עברו על לאו זה כיון דלא העידו על רעך להפסידו בשום דבר ע"ש וא"כ באיסורין כן, ועי' חכמת שלמה חו"מ סי' כ"ח ס"א ובס' מנחת סולת על מנ"ח מהגאבד"ק דוקלא שליט"א שם אריכות בכל זה

ונשים ועבדים במקום שמועיל עדותן, הם באם לא יגיד, ובחינוך כ' דשבועות העדות אינו נוהג בנשים, ובעדות אשה וטומאה אף שנאמנים מ"מ כיון דאינם בגדר עדות פטורין מקרבן שבועה, ועי' תפארת ישראל שבועות פ"ד אות א', ובשו"ת נוב"י קמא אה"ע סי' ל"ג ותנינא חו"מ סי' ח', ושו"ת רע"א סי' קע"ט, ודברי חיים הלכות עדות אות ט"ז. ובשבועות (ל"ג:) או ראה או ידע עדות המתקיימת בראי' בלא ידיעה, מנה מניתי לך בפני עדים יבואו ויעידו, מנה הודאתי זה הוא ידיעה בלא ראי' וזה בד"מ, ובד"נ בעי ראי' וידיעה, ובר"מ פ"ו ה"א מזכי' הלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחר ובא הבן ל"מ מתנה דהדברים מוכיחים שלא כתב לו רק ע"מ שמת בנו, והוא מב"ב (קמ"ו:), ובפ"י הי"א מאישות כ' הכותב לארוסתו תוספות כתובה ומתה אין ליורשיה כלום שלא כתב אלא ע"מ לכונסה, וזה הוא בכתובות (נ"ד:), והק' בתורה תמימה מפ"ח הי"ד מנזקי ממון גמל האוחר בין הגמלים ונמצא הרוג בצדו אין אומרים שזה הרגו הרי דפסק שלא אזלינן בתר אומדנא, ויש לחלק הרי דגוף המעשה מבורר אצל הדיינים אלא שמסופקים בדעת הנותן אז אזלינן בתר אומדנא, אבל היכי שגוף המעשה אינו מבורר אלא דצריך לדון הווייתה ע"מ אומדנא בזה לא אזלינן בתר אומדנא

ובכתובות (כ'.) כותב אדם עדותו ומעיד עלי' וכו'. ומזה כ' בתה"ד והובא ברביד הזהב דאדם יכול לישבע על פנקסו אע"פ שאינו זוכר וע' שו"ת מהריב"ל ח"ב סי' נ'. ובכריתות (י"ב:) דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות ובתוס' ישנים שם בע"א, עדים ששמעו הדבר אך לא נתכוונו לעדות אין בעדותן כלום ע"ש, ובטורי אבן ר"ה (דכ"ד.) ד"ה מ"ט הקשה מגמ' שם ובשטמ"ק בשם הרא"ש כ' דלא בעי כוונה, ובחו"מ סי' ל"ו ס"א פסק בשו"ע דאף לא נתכוון להעיד עדותן כשרה, ועשו"ת בית שמואל אחרון חו"מ סי' כ"ב שתי' ע"פ הש"ך שם, דאף דלא בעי כוונה להעיד, אבל באם נמצא קרוב או פסול ומכשירין העדות מחמת שהקרוב לא נתכוון להעיד, צריכים הכשרים לכוון להעיד דאל"כ הוי תרתי דסתרי דאם אין הקריב פוסל וצריך אתה לומר כיון דלא נתכוון להעיד אינו בכלל עד, א"כ איך אתה יכול להכשיר עדות הרחוק שלא נתכוון להעיד ופח"ח, וא"כ יש לתרץ סוגי' דכריתות דמיירי שהי' שם קרובים וא"כ צריכים כשרים לכוון להעיד, ועמ"ש בזה בשו"ת מנחת אברהם סי' כ"ו, ומ"ה אות י"ב. וכעת ראיתי בשו"ת זיו הלבנון סי' ט"ז אות י"ד דבשני דברים יתואר בשם עד, או כוונתו בעת הראי' להעיד, או מעת שבא לב"ד והעיד בפועל, ושפיר מועיל עדות אף בלא כוונה להעיד אבל קרבן שבועה אינו מחויב רק בכוון להעיד ע"ש באריכות: