פרדס יוסף ויקרא לז

לא בעי מליחה להוציא דם אלא למצוה, דהא קומצי מנחה נמלחין וכו', הרי דגם המרדכי רצה לומר כן ודחי ממנחות. ובס' המצות מל"ת צ"ט, מי שהקריב טפל בלי מלח חייב מלקות, מבואר דצריך למלוח עד שיתן טעם ואל"כ לוקה, אמנם זה אינה הלכה כמ"ש הר"ם פ"ה הי"א מאסמ"ז דאפי' בגרגר מלח כשר דודאי אינו נותן טעם, ובחמדת ישראל ח"א (דף כ"ה.) רצה לומר דבזה איכא לאו, לא תשבית מלח, ועשה, על כל קרבנך תקריב מלח, וי"ל דלאו אינו עובר אלא כשמקריב בלא מלח כלל, אבל בכל שהוא אינו עובר בלא תשבית מלח, אבל העשה אינו מקיים עד שמלח יפה, וא"ש בזה מה שהק' המפו' אהא דדרשי' תקריב אפי' בשבת הא בגרגר א' יצא וליכא חילול שבת, ולהנ"ל א"ש דעשה אינו מקיים רק במולח שיתן טעם, אך מכ"מ ומל"מ שם מבואר דגם העשה מקיים בגרגר א', אך ק' דהר"ם כ' שם ואם מלח כ"ש כשר, ואינו מובן הא אפי' בלא מלח כלל כשר כמ"ש שם בהלכה שאח"ז, ועכצ"ל דהר"מ קאי על מנחה שמלח מעכב מצד הקרא דלא תשבית מלח וגו' מעל מנחתך, וע"ז אמר הר"מ דבגרגר א' אינו עובר על הלאו וכשר אבל המצוה לא קיים

ובס' ציונים לתורה כלל ל"ט חקר בענין מליחת קרבנות, אי ענינה להכשיר הקרבן צריך מלח, ובלתי מלח אין נכשר הקרבן, או מליחת הקרבן בפני עצמה וכך ענינה של קרבן זה שיהי' מלח קרב עם הקרבנות, אבל מ"מ הוי הקרבה בפני עצמה והוא עצמו קרבן

וער"מ שם וחינוך דמקריב בלי מלח לקי אלא תשבית מלח ולא חשיב לאו שאין בו מעשה דהקרבה מעשה, ולכאו' ראי' דמלח להכשיר הקרבן, דאי בפ"ע הוי לאו שא"ב מעשה, מ"מ אין ראי' הואיל ובא ע"י מעשה הקרבת הקרבן, שכל זמן שאין מקריב הקרבן אין מצוה להקריב מלח ועובר הלאו לא תשבית מלח דמניעת הקרבת המלח רק בעשותה מעשה הקרבת הקרבן, וחשוב לאו שיש בו מעשה הואיל דהלאו בא ע"י מעשה, והיא תמיד עם מעשה בהכרח, וכן הוא בענין הלאו דלא יהי' פני ה' ריקם עש"ה

ואי כל המנחה צריך מלח אף חלק הנאכל לכהנים או דוקא בקומץ, יש פלוגתא, וברמב"ן כאן בשם ראב"ע נראה דס"ל דכל המנחה צריך מלח, וכנראה מבדה"ב בית ג' שער ג', ובריב"ש סי' קפ"ה כ' להיפך וע' בזה ברביד הזהב

ובמל"מ שם הביא ירושלמי יומא פ"ד ה"ה נתן מלח חייב מיתה, והביא מבאר שבע דלא מצינו חיוב מיתה בחסרון מלח, והגיה חיסר א' מסמניה, ובאמת כן מבואר בירו' הובא בתוס' ישנים יומא (נ"ג.) חסר מכל סימן וסימן ולא דיבר כלל ממלח, והמל"מ הגיה בירו' לא נתן מלח אינו ח"מ, ועובר משום ביאה ריקנית כיון דחייבו חכמים להכניס מלח ולא נתן חשוב ביאה ריקנית, ובשו"ת מנחת אברהם סי' מ"ו ראיתי כמ"ש תוס' סוכה (ג'.) ד"ה דאמר, דאם אינו עושה מצוה כתקנת חכמים אף מדאו' לא יצא המצוה, א"כ גם כאן דחכמים הצריכו מלח אם לא נתנו אינו יוצא המצוה וכיון דלא יצא ממילא חייב משום ביאה ריקנית אף דלא הוי קטרת חסירה מ"מ חייב משום ביאה ריקנית

והאברבנאל הביא ראי' שמותר לתת מלח במצות של פסח, והנוהגים שלא לתת מלח אין זה מצד חימוץ רק משום לחם עוני, ועי' רא"ש פכ"ש סי' כ"ד הביא שיש מביאים ראי' ממליחת קרבנות מפסחים (ל"ה.) בחלות תודה ורקיקי נזיר אם עשאן למכור בשוק יוצאין בהם, והרי יש בהם מלח ואיך יוצאין למצה, ודחה זאת דאין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע"ג מזבח כגון אברים ופדרים וקומץ, אבל חלות תודה ורקיקי נזיר לא בעי מלח, ועי' שעה"מ ה' איסורי מזבח שהוכיח דבחלק הנאכל לכהנים ג"כ ליכא חיוב מליחה, דרק בקרב ע"ג מזבח, ובס' הדוה"ע העיר מרמב"ן כאן דטעם מליחה משום הקריבהו נא לפחתך ושייך אף בחלק כהנים, כי גם הם היו צריכים לאכול חלקם בגדולה, וכמ"ש בחולין (קל"ב.), ולפ"ז יש לחלק בין בשר קודש שנאכל לכהנים ובין שירי מנחות די"א דלא בעי למשחה לגדולה. רק בבשר ולא בפת, עתו"ס בכורות (כ"ו.) ד"ה ואתי, אכן בבשר קודש בלא"ה צריך מליחה להוציא הדם

ויש להעיר עוד מתוס' חולין (כ"ג.) ד"ה תמות דבעוף ל"ש הקריבהו כו' ולטעם רמב"ן בעוף ל"צ מליחה, ובאמת צריך וכרש"י כאן בחומש ובר"מ פ"ה הי"א מאיסורי מזבח, ועוד יש להעיר מר"מ פט"ז ה"ד ממעשי קרבנות דביין הבא בנדבה נותנים ג"כ מלח ובזה ל"ש הקריבהו כו' דאין דרך הסגנים והפחים לתת מלח ליין וצ"ע

וראיתי בירחון בית אברהם סי' נ' שנסתפק