פרדס יוסף ויקרא שסב

אמרו ז"ל בפסחים כל אחד ואחד נותן את פסחו בעירו ומפצילו לאחוריו ונושאו לביתו, ואעפ"י דבדבר הרשות אין תמונת מעשה כזה מן כבודו של ת"ח, וזאת מרומז בפ' זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תהל' נ"א) ולא נתבאר יחש לב נשבר ונדכה לבזוי ה', רק שבא הכ' להורות לאדם לשמש בשתי המדות, בכל מדה בזמנה, ולא כעצת היצה"ר שמפתה אותו תמיד לרע, כאז"ל בברכות ס"א יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתח הלב ואין לו מקום קבוע, ובכן אנו מתפללים בכל יום והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, דקודם עשיית מצוה בא היצה"ר להדיחו דמצוה אינה גדולה ואינה לפי כבודו, ולאחר עשייתה יגדיל אותו ועי"ז בא לגיאות, (עי' באריכות בפרד"י לך י"ג ט'), ולומר עמנו הפ' כי בכלל צרך האדם להיות ברוח נמוכה ורכה, והאדם שחי בחשבון כזה נחשב לו זה כעין הקרבת קרבן, יען כי גם הקרבת קרבן ממש תכליתה להכניע גובה הלב, עי' בזבחים (פ"ח.) וזה הוא הכוונה, זבחי אלהים, - מה המה אלה הזבחים לאלהים - רוח נשברה לב נדכה ונשבר, ולכן מזהיר הכ' במקום שעפ"י המדה הזאת תבא בזיון ה', אז אסור להשתמש במדה עניות, וזה המשך לשון הפ' אם כי רוח נשברה ולב נדכה ונשבר הוא מדה טובה, אעפי"כ אלהים לא תבזה במדה הזאת, (עי' פרד"י תשא דף שנ"א.)

(י"ג: א') ועוד י"ל הלא זה משפט המטיב לאחרים שיש לו נח"ר, בראותיו את המקבל טובתו שש ומתפאר כטובתו אז יתענג המטיב, וזהו וייטב אלקים למילדות וירב העם ר"ל כי המילדות הי' נחשב להם לטובה ולברכה מה שנתברך מעשה ידיהם

(מ"ד. כ') וגם אחז"ל בנדרים כ"ב כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, וכ' הר"ן דהכעס מביא לידי כפירה בעיקר כדאמרי' בשבת ק"ה השובר כלים בחמתו כאלו עובד ע"ז, ולהסביר הדבר נר', דהנה כאשר אנו רואים אם אחד כועס על חבירו שגרם לו הפסד ואינו מאמין שהכל בהשגחה פרטית, ואין אדם ברשותו כדאמרי' ביומא (ל"ח) אין אדם נוגע במה שמוכן לחבירו, וראוי להיות נדון כמורד במלכות

(מ"ה: כ"ג) ולפי"ז נר' ליישב ולהסמיך שני המאמרים בשבת קי"ח אר"י כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, וכן אר"י א"ר כל המענג את השבת נותנין לו כל משאלות לבו, אם אנו באים לתבוע מהשי"ת שישלם לנו השכר על אלו השני מצות (אנכי ול"י) ומביאים לו עדות "השבת קודש" שאנו מקיימים אותו ואנו מאמינים שהשי"ת ימלא לנו מה שיחסר לנו ע"י השבת, ונמצא שע"י השבת יתודע הזכות שלנו, וע"ז אחז"ל כל המענג את השבת נותנים לו כל משאלות לבו, היינו את שכרו, ובדין הוא, ואם יקשה אדם אולי מנכין לו מזכיותיו, ע"ז אחז"ל כל המענג את השבת לא יחסר לו כלום לא בזה ולא בבא, כי נותנים לו נחלה בלי מצרים

(מ"ו: מ"ד) הבי' דברי ירושלמי דאף דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת דוקא אם הדחי' לשעה ולא כשהיא לעולם, ולפי"ד א"ש קושי' התוס' ד"ה אבל בשבועות (ל':) עמ"ש ה"ג בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין עצה וכו' והק' דהכא הוי שוא"ת, ובכה"ג גדול כבוד הבריות כו' ולפימ"ש רש"י שם ד"ה אבל באיסורא כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה לינשא, ותלמוד זה יודע שבעלה חי ע"כ א"כ בכה"ג תהי' באיסור כל ימי' ובכה"ג לא הותר מפני כבוה"ב רק לאיסור שעה אחת, וכירושלמי הנ"ל, וא"ש מה שכ' רש"י באריכות דאיסורא דוקא בכה"ג

(מ"ח. ט"ו) הן וגו' עי' בח"א (נח ו' י"ד) בשמי כי מדרך הטבע כשבא משה לישראל והי' מוטרדים בעול עבודה ול"ה להם פנאי לשמוע דבריו מקוצר רוח, ואם הי' שומעין למשה מה שמדרך הטבע אינו כן אז מהראוי לעשות להם נס חוץ לטבע, וז"ש הן בנ"י לא שמעו אלי ול"ה בבחינה זו בעבודת ה' לעשות חוץ לטבע, ואיך ישמיענו פרעה ואני ערל שפתים שהוא גם חוץ לטבע עש"ה, ועפי"ז י"ל דברי המד"ר ויבואו בנ"י בתוך הים ביבשה, אם בים למה ביבשה, ואם ביבשה למה בתוך הים, אלא מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן ואח"כ נעשה להם יבשה, וצ"ע למה איחר השי"ת ניסו, ולפי דברנו א"ש, הלא שר של מצרים טען הללו עע"ז והללו עע"ז, ע"כ צוה להם השי"ת לילך לתוך הים לעשות פקודת השי"ת במסירת הנפש ולהפקיר חייהם וזאת חוץ לטבע ועבור זה יעשה גם הוא נס שיבקע להם הים אף שהוא חוץ לטבע

(מ': מ"ד) ד"ה עי' בנובי"ק, וצ"ע דבריו מתוס' יבמות (ע"ו.) ד"ה שלא, דהתוס' דחקו עצמם שם לתרץ קושיתם ולא תי' דלמה היתה מהמיעוט כדעת הנוב"י, וע"כ מוכח דלית להו כלל סברא הזו, לזה הערנו חתני היקר החריף ובקי מו"ה יעקב יצחק נ"י אייבעשיץ: