פרדס יוסף ויקרא שסא

עי' בקו"ד חוב' ו' סי' כ"ג בשם דו"ז הגה"צ ר' פנחס אלי' ז"ל מלוטימירסק

(ל"ז. ט"ו.) וכן מצינו בפסחים (פ"ט.) מעשה וקדמו בנות לבנים, ונמצא בנות זריזות ובנים שפלים, ויען כי זה נגד הטבע, כי בכלל זכרים זריזים יותר כמ"ש ירושלמי פ"א ה"ד נשים עצליות הן, ופעם אחת אירע להיפך יסופר כדבר חידוש

(מ"א. ל"ג) וע"ע בסוטה (מ"ט.) דראב"י איטפל בי' ברי' בר ברתיה, כי גדל א"ל אשקן מיא, א"ל לאו בריך אנא, והיינו דאמרו רבי בר ברתך אנא, ופרש"י גדל גדל איתי, ואעפי"כ אינו בנך, ולולי מסתפינא אמרתי שגם בן בתו חייב בכבודו, עי' בשאג"א מכות י"ב שכ' לחלק דהיכי דאביו חי אז גם בן הבן חייב בכבוד זקנו, והבי' ראי' מקידושין ל"ב אביו אומר השקוני ואמו אומרת השקוני, את ואמך חייב בכבוד אביך, וכן כאן דגם אביו מחויב בכבוד זקנו, לכן גם הוא חייב אבל היכי דאביו מת ונעשה חפשי מן המצות שוב ליכא הסברא שיחייב מצד אביו ע"ש, וכן בבני בתו כיון דגם אמו מחויבת בכבוד אביו, ורק כשהיא משועבדת לבעלה והקפיד היא פטורה, וא"כ גם בני ברתי' חייבין בכבודו דלגבי דידה הוי רק כארי' דרביע עלה, והא דאמרי' בסוטה שאינו חייב בכבודו, י"ל דברתא שוב לא היתה חי', לכן גם נכדו מבתו פטור מכבודו (ועפרד"י ויגש דף שכ"ז:)

(מ"ו י"ב) כ"כ המד"ש, ולפי"ז יש לבאר המאמר באבות כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, דכל תורה שלא תחובר אלי' גם מלאכה ציבורית לטובת הכלל והשפעה הלומד אותה על אחרים לזכותם ולהשלימם, תורה כזאת לא תגדל במעלה ולא תתקיים, וגם גוררת עון, כי מי שיש בידו לזכות הרבים ולא זוכה החטיא את המטרה ולא השלים אח תעודתו, והי' בו חטא, ועי' בבינה לעתים דרוש נ"ו שהראה ג"כ בדברים נמרצים על החוב המוסרי אשר על כל להשתדל בהשלמת זולתו ולהדריך אחרים בשבילי התורה והמצות, וע"ע בס' ברכת אהרן מאמר מ'

(א' י' ל"ו) כאשר כ' אא"ז מהרש"א בח"א כתובות ס"ז: שרבים בדור הזה מאספים עושר שלא באמונה ובחלול השם כגזלת עכו"ם, ואח"כ מנדבים באותו הממון להיות להם לכבוד וכו' ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה, ואין לעושר הזה קיום, וע"ע בס' חסידים שצ"ז, תנ"ד, ושצ"ה, שאם אין בידך אלא משל אחרים אל תתן צדקה שמא לא יהי' לך במה לשלם, והכי אמרו בזה"ק ויקהל קל"ח, כ' פרוס לרעב לחמך, לחם אין כתיב כאן אלא לחמך, ההוא דינך ממונך ולא דגזילה ולא דעושק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותה הוא ווי לי' דאתי לאדכרא חובוי, ואזולאי כ' שעפי"ז נתישבה חקירה גדולה שראינו בעלי בתים גדולים אשר הפליאו לעשות צדקה ולבסוף יאבדו את עשרם וזרעם עניים ואביונים, ואי' המעלות הצדקה ושכר עשיה, רק בטח הי' ממונם גזל, וה' שונא לצדקה כזאת ע"ש, והמצות צווחת "לא איהו בעינא ולא אגרי' בעינא", יומא (ס"ט.) וכבר הקדימה תורה "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' כי תועבת ה' גם שניהם. (ועי' מכל זה בפרד"י תרומה רנ"ט.)

(ו' י' כא) שמנהיג העדה צריך להיות בלבו שפל, ורק בפרהסיא צריך להנהיג נשיאותו ברמה, כאשר שמעתי בשם הגרע"א ז"ל שזה ענין מסוה שנתן על פניו, דהיינו לפי שהי' בטבע עניו מכל האדם, אבל בשעה שרצה להיות מנהיג הדור, בע"כ הי' נצרך לנהוג נשיאתו ברמה כאז"ל שא' ליהושע טול מקל והך על קדקדם, ובל"ס אז היתה ענותו לו למוקש, ע"כ הכרח להתחפש בפני הקהל ולהסתיר שפלת רוחו, וזה הענין מסוה שנתן על פניו, אבל ובבא משה לפני ד' לדבר אתו יסיר את המסוה עד צאתו (שמות ל"ד ל"ח), כלו' לפני השי"ת הבוחן לבב וכליות בלי מסוה כ"א בענות רוחו, ופח"ח, ועי' בשבת מפני מה חרבה ירושלים מפני שלא הוכיחו זא"ז, ופי' שהחכמים החזיקו עצמם במדות הענוה יתירה עד שאמרו שאינם כדאי להוכיח לזולתם, וכה הגיע רפיון המצב הרוחני בעולם עד החורבן, וכן אז"ל בגיטין נ"ו ענותנותו של ר"ז החריבה את עירנו, ולכאו' מה עניוות שייך בזה מה שאמר יאמרו המטיל מום בקדשים יהרג, ושמעתי דקי"ל דיני נפשות מתחילין מן הצד, היינו מן הקטן, שאם יתחילו מן הגדול לא יהי' מי שיחלוק עליו, ור"ז הי' מחזיק עצמו לקטן שבהם, והתחיל הוא תחלה, ובאמת הי' הוא הגדול שבהם, ולא הי' מי שיחלוק עליו, ולא הרגו אותו, וגם מצינו שחז"ל הי מקפידים על ת"ח אשר לא יכיר ערכו וישפיל עצמו לפני ע"ה, עי' במגילה כ"ח שעל ת"ח כזה הכ' אומר כל משנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניא, והכוונה שעפ"י הנהגה שפלה כזו הוא משניא את התורה ולומדיה על הבריות, ודבר זה אפשר לגרום עונש מות, אמנם יש שמחויבים להחזיק במדת ענוה והשפלות אם הוא לכבוד ה' ולכבוד התורה כאשר