פרדס יוסף ויקרא שנג

מחולשתו, וכל היום יושב ומספר בשיחות ילדים, זאת מוציאין את האדם בע"כ ריקם מן העולם ומאומה אין בידו להוליך עמו לקבר ע"ש, וז"פ סבא בביתא ואין בידו לילך לבהמ"ד כי הוא ע"ה אז פחא בביתא, אבל סבתא טוב שתהי' בבית, אמנם זקן שהולך ועושה בביהמ"ד הוא מזקני ת"ח המוסיפים חכמה, וכאן מדבר מסתם זקן שאינו חכם, ועי' בזה בפרד"י וישלח דף ר"נ. - ובס' דבש השדה אות קכ"ב זקן בגימטרי' נקבה, כשאדם בא לזקנה הוא ממש כנקבה, ופרשת ערכין יוכיח, אולם דוקא זקני ע"ה אבל ת"ח נתוסף להם חכמה בינה ודעת, ובפרט סודות התורה, סוד בגימ' ע', ואם תצרף ע' לזקן מספרו "זכר" וזה אין זקן אלא מי שקנה חכמה, ע' עם ג' אתיות בגימ' חכמה, ואז זכר בגימ' חכמה, ועי' בפרד"י ויחי (של"ו:), ובפרשת קדושים (י"ט ל"ב) ובהקדמה כאן דף ו'

ח) תשיג יד עי' רביד הזהב מ"ש מערכין (י"ז.) דעשיר ועני אזלי' בתר זמן הנדר, וער"מ פ"ג ה"ה מערכין ולח"מ, ובס' גרש כרמל האריך בזה

י) טוב ברע רש"י טוב תם בבעל מום, ובגור ארי' כ' דאי אפשר לפרש טוב שמן ורע כחוש, דכלפי גבוה מה נפ"מ בזה בין קרבן כחוש לשמן, ופלא כי במנחות (ס"ד.) ולא עוד אלא שאומרים לו הביא שמנה לכתחילה, וע"ש ס"ט. בגמ', ופ"ד, נעשה ככחוש בקדשים, ופסחים ע"ו. תד"ה נימא כו' כחושים וע"ש בצל"ח, ובפס"ת סי' קע"ז בהג"ה תשובה מהגר"י ראזין ז"ל, והביא ירושלמי יומא פ"ו בעי' איזו עדיף משובח בגופו או במראה, ויומא (כ"ה:) מי עדיף אם שמן או מרובה בבשר ע"ש בקיאות רב

והדין בקיצור: כל בהמות ק"ק וקדשים קלים נוהג דין תמורה, ועוברים על לאו ונתפס בתמורה, ועופות ומנחות אינם בתמורה וכן קדשי בדה"ב, וכיצד תמורה: אם עומדים לפני בעל הקרבן, קרבן ובהמות חולין ואמר על חולין זה תחת זה נתפס בתמורה, אבל אם אמר על בהמות חולין ה"ז תחת חטאת או עולה לא אמר כלום, דצריך שיהי' ההקדש ידוע ומיוחד, ואפי' הקרבן בעל מום נתפס התמורה, ודוקא בקדם הקדישו את מומו, כ"ה בחולין (ק"ל. ובכורות י"ד. במשנה), ובר"מ פ"א הי"ג, ורובע ונרבע עושין תמורה וכן מוקצה, ונעבד אתנן ומחיר, ואינו נתפס באברים באמר בהמות חולין תחת יד או רגל של הקדש, ואפי' תחת אבר שהנשמה תלוי' בו עי' תמורה (כ"ו.) תד"ה מהו, דאם אמר תחת חציו של בהמת קודש נתפס התמורה, ויש לחלק בין חציו לאברים, ואין ממירין בעוברין, ואין התמורה עושה תמורה, וכן חטאות המתות, וא"י להמיר בקרבן שאינו שלו, ואם עכו"ם הקדיש אם יש בו תמורה עי' תמורה (ב':) וברש"י ד"ה ותוכל, וגם אין מימר קרבנו בבהמה שאינו שלו, דא"י להקדיש דבר שאינו שלו - ועי' תמורה (ט'.) דוקא הקדש דעלמא וחולין דידי' מהני באומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר, ולא בחולין דעלמא, והטעם דבהמה שלו כיון דהוא יכול להקדיש רק דא"י להתפיס בדבר שאינו שלו, א"צ שליחות רק נתינת רשות מהני כל הרוצה כו', אבל אם א' רוצה להקדיש איזה דבר בודאי ל"מ נתינת רשות בלא שליחות, כמו קידושין גירושין ומקח וממכר, וגדולה מזה כ' המהרי"ט דאף בשליחות אין אדם עושה שליח להקדיש בהמתו דמילי נינהו, ואף שדבריו תמוהים מתמורה ד"י, ועי' מחנה אפרים פ"ז משלוחין, עכ"פ שליחות בעינן וכאן הוי דבר עבירה ואשלד"ע ושליחות בטל, ובתוס' ב"מ (י':) ע"כ ל"מ כל הרוצה כו' אבל בבהמת קודש ל"צ שליחות כלל, ועי' במנ"ח מ' שנ"א ובפרד"י בא (פ"ג:) הרבה מזה, ובנפ"ח או"ח סי' תל"ד - ומימר אף שאין בו מעשה לוקה, ואפי' שגגה קצת כגון מתכוון לומר הרי זו תמורת עולה ואמר תמורת שלמים דמזיד בתמורה, אבל אם חשב שמותר להמיר אינה לוקה, ובתמורה אף שהוי לאו הניתק לעשה לוקה דהוי ב' לאווי ולא אתי חד עשה ועוקר ב' לאווי, וגם אין הלאו שוה לעשה שצבור ושותפין אין עושין תמורה, ואף שא"ב מעשה, מ"מ נשבע ומימר ומקלל בשם, התורה החמירה בהם לחייב בהם מלקות אף על פי שא"ב מעשה, ועמנ"ח כל דיני תמורה

יא) בהמה עי' חינוך מ' שנ"ג, המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה ה"ז נערכת ונפדית ויביא בהמה אחרת תחתי', וגם המקדיש דבר המטלטל או בעל חי חוץ מבהמה מעריכין אותו כמה שוה וכופין הבעלים לפדות ומוסיפים חומש, ואם אחר פודה א"צ חומש, ואינו נפדה רק בכסף או מטלטלין, וחומש לא מעכב, ועתו"ס ב"מ (נ"ד.) ד"ה או שהק' פשיטא דחומש לא מעכב הא אפי' הקדש שוה מנה שחילל על שו"פ מחולל כשמואל ערכין (כ"ט.), אך הא דשמואל רק אם הבעלים בעצמן פודין