פרדס יוסף ויקרא שנב

עליו ואין כופין אותו - ובנדרים (כ"ט:) המקדיש בהמה לאחר ל' יום א"י לחזור, ולא דמי להמקדש אשה לאחר ל' יום דיכול לחזור דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט, וברא"ש פי' שחייב לקיים דברו מטעם נדר ע"ש, וא"כ י"ל דתכ"ד יכול לחזור כמו נדר, ולהר"ן שם דהוי כמעכשיו א"י לחזור וגוסס ומי שנגמר דינו למיתה אין לו ערכין, ובמנ"ח כ' אם העריך חבירו שנגמר דינו למיתה או העריך עצמו, והוזמו עדים דאגלאי מילתא למפרע דהגמר דין הי' בטעות חייב המעריך, ובשפתי צדיק אות כ"ה הק' בשלמא כשהעריך עצמו יען שיודע ששקר חשב שמסתמא יבואו עדים מזימים, אבל בהעריך הנגמר דינו למיתה, מהיכן תסיק אדעתי' שיהי' שינוי, ומסתם האמין שהפסק דין אמת, ממילא בשעת קבלה על עצמו לא הי' שוה פרוטה למה יחייב, ובפרט למה דקיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה, ער"מ פ"א ה"ג באומר על פחות מבן חודש ערך זה עלי הוי כאומר ערך בלי עלי דפטור

שם) בערכך כפל הכפין שכ' רש"י לא ידעתי מאיזה לשון היא ערא"ם וראב"ע ורשב"ם ומל"מ פ"ב ה"ד מערכין, ותי"ט פ"ה מ"ב מערכין ובשו"ת הרדב"ז ב' אלפים קפ"ו האריך בזה ומהאריכות לא העתקתי, ומסיים בזה"ל כללא דמילתא בכל מלת ערכך האמור בפרשה, חוזר אל הכהן אם הוא דבר הקצוב בתורה מצוה עלי' שיעריכנו כך, ואם אינו קצוב בתורה יעריכנו הכהן כפי שיווי - ור' בחיי כ' שכן הוא משפט הלשון להוסיף כ' או בתחלה להוראות הדמיון כמו והייתם כאלהים (בראשית ג' ה'), והנה שבה כבשרו (שבות ד' ז'), או באמצע כמו "אנכי" שיסודו "אני" ונתוסף בו כ' באמצע, ונעשה מתיבת אני אנכי, או בסוף כמו כאן בערכך שצ"ל בערך ונתוסף כ', וחידש מ"ש שאנכי נגזר מאני, ובילקוט יתרו רמז רפ"ו אי' שאנכי הוא לשון מצרית, ועי' ביוצר ליום א' של שבועות בריש שמ"ע, אז בכתב אשורית ובלשון עברית, ובדבור מצרית הנחלת לבת עברית, ועשו"ת מהר"ם אלשקר סי' ע"ד, ובפהמ"ש לרמב"ם ידים פ"ד מ"ח, וע' בס' הדוה"ע, ופרד"י יתרו (קל"ח:)

והא דערך מכ' עד ס' נ' שקלים, ע"פ רע"ב פ"ב מ"ה מאהלות הא דמת מטמא באהל בכזית בשר ורביעית דם דברייתו של אדם בכזית בשר ורביעית דם, וברא"ש שם בשם תוספתא, ובתוס' סוטה (ה'.) ד"ה אדם כ' דרביעית דם משקל כ"ה סלעים, ובשבת (ע"ז.) רביעית דם וכזית בשר שיעור אחד וע"ש בתד"ה הואיל, וא"כ ביחד דם ובשר משקלם נ' שקלים, וזה מכ' שנים עד ס' שאז עומד במלא כחותי' נגד משקלו ביצירתו, אך קודם כ' ואחר ס' שאין הגוף בשלימות הערך פחות ממשקל יצירתו, ועמ"ש בזה בפרד"י פקודי (דף שע"ה.)

שם) בעה"ת סמך ערכין לקללות, שבתוכחה יש מ"ה קללות ובמשנה צ"ח, ס"ה קמ"ג וכל ערכין ג"כ כן, וכ"ה בכלי יקר, ובנחל קדומים כ' שסוף תיבות אברהם יצחק ויעקב קמ"ב עם הכולל קמ"ג, כי הסוף יהי' שזכות אבות תגן מתוכחות, וגם י"ל קמ"ב וא' הוא יחידו של עולם להציל מכל התוכחות - ובקובץ דרושים חוב' ב' סי' ל"ו, והבאר סי' קט"ז הק' הלא בתוכחה יש מ"ט קללות ז' פעמים ז'. ובס"ה הם קמ"ז לא קמ"ג, וש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א תי' שלא כ' שבת"כ הם רק מ"ה, ורק כ' כל הקמ"ג שקלים לכפר על מה שבת"כ כלומר על מ"ה ממספר מ"ט, ולפמ"ש בכל"י הענין הוא שקמ"ג קללות שבתוכחה גורמין קמ"ג שקלים אשר ישראל נודרים בעת צרה ע"ש, וא"ש כי קמ"ג קללות הם פרטיים אשר יגרמו לנדור כיעקב שנדר בעת צרה, אבל ד' קללות אחרונות הם כלליות, כמ"ש רש"י עה"כ ונתתי את עריכם שהם סילוק שכינה, חרבן ערים שממון מקדש ולא אריח קרבנות ול"ש באלו שיביאו שקלים לכפר עליהם, כי מי יערך כל קהל ישראל לשקול בעדם ערכם, ואת מי יעריכו כל קהל ישראל לשקול בעדו שיהי' ערכו מכפר על כל הקהל וא"ש והגר"מ שפירא ז"ל מלובלין אמר סמיכות תוכחה לערכין, כשישראל יקרא התוכחה יהי' שפל בעצמו וידמה אשר יהודי אין לו שום שווי', לכן כ' הפרשה שיהודי אף הפחות שבפחותים יש לו ערך ושווי', ועמ"ש נכון בפרד"י תרומה (ד רס"ב:)

ד) נקבה עמ"ש בפרד"י יתרו (דף קפ"א.) בזה

ז) ששים רש"י סבא בביתא כו' וי"ל בכבוד הזקנים, באבות פ"ג מי"ד שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות של ע"ה מוציאין את האדם מן העולם, ובמדרש שמואל ימי נעורים היא השחרות ואז ישן ממצות ומע"ט, וימי אמצעים צהרים ואז מתענג בתענוגי התבל ושותה יין לרווי', ואם לא למד אז בזקנותו הוא מזקני ע"ה שאין בכחו להתענג