פרדס יוסף ויקרא לה

תקטירו, אעפ"כ היין היוצא ממנו מנסכין על מזבח כן חכיתי שבניהם יהי' טובים מהם וקרובים אלי, ולבסוף הי' "כתאנה" שמביאין לבכורים, והמותק היוצא ממנו אינו ראוי לבכורים, כן בניהם יהיו עוד גרועים מכם ורחוקים יותר מהאבות

שאור ודבש הם לאו אחד ואם הקטיר שאור ודבש לוקה רק א', דהוי לאו שבכללות, ורמב"ן כ' דהם ב' לאווין, עי' בזה בס' המצות שורש ט' ומל"ת צ"ח ובנו"כ שם, ובדורש לציון דרוש ט'

ובמל"מ פ"ה ה"א מאיסורי מזבח כ' דלא ביאר הר"מ אם הוא דבש תמרים כסתם דבש האמור בתורה, או שכולל גם דבש דבורים, וברש"י כאן כל מתיקות פרי קרוי דבש, וערדב"ז ח"ג סי' תתקס"ב דרק מז' מינים הוי דבש, ובמל"מ פ"ב הי"ט מבכורים תמה על רש"י תבא (כ"ו ב') דבפירות א"י כ' דבש תמרים, וברא"ם כ' לא דבש דבורים, והק' מירושלמי פ"ק דבכורים יכול דבש ממש כו' אלמא דבש סתם הוא דבש דבורים, ובדברי שאול מ"ת תי' דהכוונה דהו"א דבש ממש שיביא דבש הזב מן התמרים לא תמרים, ע"ז אמר ראי' דהרי תירוש ויצהר ודבש כ', ודבש אינו חייב במעשרות רק התמרים ולא מה שזב ממנה, אבל דבש דקרי' תמרים יש ראי' משבועות י"ב. פרש"י וכל מיני פירות אלו בכלל, וע"ע ביד שאול יו"ד סי' רי"ז, ובס' כתר תורה מבן הקד"ל ז"ל בחי' על רמב"ם דף יו"ד דבר נכון, ובציונים לתורה כלל מ', וחתם סופר או"ח סי' קצ"ז ונדרים (נ"ה.), ובפרד"י יתרו (קפ"ו:)

וברמב"ן כ' שהי' כן מנהג הגוים לערב דבש בקרבנותיהם, וצותה התורה שלא לילך במנהגיהם, וי"ל שכל היתר דבש להדיוט חידוש כי הוא יוצא מטמא, ושרי משום שהדבורה מוציאה ממנה הדבש רק כפי שתינק ממוץ הפרחים בלי סיוע מגופה כלל, ע' רע"ב פ"א מ"ב מבכורות, אעפ"כ כיון שיוצא מטמא מאוס לגבוה, וכמו שלקרבן אסור בעל מום אע"פ של הדיוט שרי

וטעם שאסור שאור למ"ש בברכות (י"ז.) דשאור כינוי ליצה"ר ואין קטיגור נעשה סניגור (ר"ה כ"ו.) וכמו שאור אע"פ שהוא מעט הכמות לעומת הקמח אעפ"כ כחו חזק לפעול, כן יצה"ר אע"פ שדומה לזבוב (ברכות ס"א.) אעפ"כ כחו לנצח כל הגוף

ובבעה"ת כאן כ' הטעם שאור ודבש דפסולין משום דאין מקבלין מלח, וי"ל דדרש סמוכין בתורה, דלאו דשאור ודבש סמוך למצות מלח לומר לך דפסולין דשאור ודבש הוא משום דאין מקבלין מלח, ואפי' למאן דלא דרש טעמא דקרא הכא הוי כמפורש להדי', וק' למ"ד בכריתות דלא בעי מלח בקטרת אמאי פסול קטרת אם מכניסין בה דבש הא עיקר הפסול משום מלח וצ"ע, ועי' בציונים לתורה כלל ל"ט ושו"ת מנחת אברהם סי' מ"ו, והגה"ק מקאצק ז"ל אמר, ולמה כו' אל תתחכם הרבה להבין הטעם לפי שכלך אנושי ורק ולמה אין מערבין דבש מפני שהתורה אמרה כו' התורה צותה כך ודי

שם) רמב"ן וטעם ג"כ שיזכור מנחה היא ויתחייב הוא וכן בכ"מ מפרשת הנה אנכי שולח מלאך, ובקובץ דרושים חוברת ח' סי' ל"ב הק' ש"ב הגאבד"ק מאנקטוב שליט"א, לאיזה פרשה כוון רבינו דבפ' הנה אנכי במשפטים (כ"ג כ') לא נמצא בכל הפרשה תיבת היא או הוא, ובחוב' ט' סי' מ"ז כ' רב אחד המצאה שטעות המעתיק שהי' כ' מפרשת האשם והכוונה על פ' וזאת תורת האשם (צו ז' א') שבכל המקומות שצ"ל הנפש ההיא כ' ההוא, ועל הכת"י הי' על תיבת "האשם" איזה רושם וסבר שהוא ר"ת והמציא לעצמו ר"ת "הנה אנכי שולח מלאך", ואין לכחד כי המצאה נפלאה היא, אכן לא רק כי הפסוקים כ' כ"א וכ"ז שנ' הנפש ההוא אין בכלל בפ' האשם שמתחלת בפסוק א' ומסיימת עם פסוק י' ע"ש מזה

ומצאתי בס' גשמי ברכה רות (ב' כ"א) ובמגלת ספר שם, דלפנים לא הי' חילוק בין המלים הוא להיא ובשניהם באו בווין, ויש להעיר מרמב"ן כאן, ועפרד"י בא (ע"ג.) בזה

ובס' שער בת רבים בשם חומת אריאל כ' הטעם שאין קרבן בא מדגים כי נשמות יבואו בגלגול בדומם צומח חי מדבר עד שיתלבנו לגמרי אז יבוא הניצוץ לאיזה צדיק שאוכל בקדושה וטהרה, ומברך בכוונה על מאכלו, ועי"ז מתקן הנשמה המגולגלת בה, וכשבא לרשע עוד מקלקלו, ולכן ע"ה אסור לאכול בשר, בפסחים (מ"ט.), ולאו דוקא ע"ה, אף ת"ח ורשע, וכששוחט בע"ח ואוכלו, השר הממונה על בע"ח תובע ממנו עלבון מן דם הבעל חי, ועי' מ"ש לעיל בזה (א' ה'):