פרדס יוסף ויקרא שלא

זאת להקדים, ולא מצינו בשאר מילי שיהי' הקדמה לשונא מטעם זה עכ"ל, וגם חקר בשפ"צ באות ל"ד במצוה, אם יש לו כזית מצה ויש ב' אנשים שצריכים מצה, אם יתן לאחד יקיים המצוה כתיקונה, ואם יתן לשניהם יהי' לכל אחד חצי שיעור, שנסתפקו האחרונים אי שייך קצת מצוה בחצי שיעור ע"ש, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י פקודי (דף שע"ט.), וע"ע מ"ש לעיל בפ' אחרי (י"ח ה')

לז) את כספך לא תתן בנשך ובמרבית לא תתן אכליך, כשתתן צדקה או גמ"ח תתן בסבר פנים יפות, ולא "לנשוך" אותו עם דברים חדים וקשים אשר ידקור אותו כחרב - ויש אנשים שמתרצין עצמם שמוכרחים ליקח רבית לפי שהם בעלי הוצאות גדולות לפרנסה, להכי כ' תורה ובמרבית לא תתן אכליך, לא תרבה בהוצאות גדולות על אכליך והוצאת הבית ממילא לא תצרך ליקח נשך - ועוד ראיתי דבמשפטים (כ"ג ח') ושחד לא תקח, וקשה למה לא כתב ג"כ שלא יתן שוחד כמו שכתב על הדיין המקבל, וכמו שאסור ללוה ליתן רבית עי' ב"מ (ע"ה:), וי"ל דבכוונה נשמטה זה, דאם הי' איסור מפורש על הניתן, הי' צד אחד משתדל ליתן בחשבו, שהצד שכנגדו לא יתן מפני שאסור, אבל כשאין איסור מפורש יחשוב, כי כמו שהוא נותן כך אפשר שכנגדו ג"כ יתן מאחר שאין איסור, ועל פי זה ישתקע ענין נתינת שוחד

ועוד שמעתי דדרך מלוה ברבית שמקמץ אוכל מפיו שחושב שבהמעות הזה יוכל להרויח בו רבית, וזה פי' ובמרבית לא תתן אכליך - ובב"מ (ע"ג.) כל מי שיש מעות ומלוה שלא ברבית עליו הכ' אומר כספו לא נתן בנשך וכו' עושה אלה לא ימוט לעולם, למדת שכל המלוה ברבית נכסיו מתמוטטין, והא קא חזינן דלא מוזפו ברבית ומתמוטטין, אר"א הללו מתמוטטין ועולין והללו אין עולין, ועי' בשב שמעתתא בהקדמה שהק', דרואין הרבה שלא יזפו ברבית וג"כ מתמוטטין ולא יעלו עוד למעלה, ורק המד' אמר על משפיל אף מרומם (ש"א ב' ו') שהשי"ת ישפיל לאחד באותו זמן ירומם לשני יקח ממון מאחד ויתן להשני, (ונקראים נכסים שנכסים מזה ונגלים לזה, ומעות נקראו זוזים שזזים מזה לזה), אבל הלוקח רבית, מעותיו יאבדו על לעולם שגם שני לא ישיג, אבל אצל יורדים הגם שיאבדו מעות, ישיגו לכה"פ אחרים, וזה תי' גמ' הללו מתמוטטין ועולין אותם שלא ילוו ברבית. ואף דלפעמים יתמוטטו וירדו למטה עכ"פ יעלו אחרים במקומם, והללו מתמוטטין ואין עולין, מלוה ברבית כשיתמוטטו לא יעלה שום איש במקומם, ורק המעות כלה ונאבד על לעולם ולא יהנו אחרים מזה

ושם ב"מ (ע"ה:) לוה עובר בלא תשיך וכו' וברמב"ן דברים (כ"ג כ') דלכן כ' תורה אזהרה מיוחדת ללוה שאם רצה ליזק נכסיו רשאי, וסד"א שאם רוצה ליתן רבית ג"כ רשאי וקמ"ל דאסור, ועי' בס' הדוה"ע שהק' דהא אין רשאי להזיק נכסיו ועובר בבל תשחית כר"מ פ"ו ה"י ממלכים, ועי' קידושין (ל"ד:), וי"ל הפשט דרשאי למחול על הזיקו, ועי' חינוך מ' תקע"ב שכ"כ - ובשפ"צ אות ל"ו הביא מהחי' הרי"מ ז"ל דהו"א מי שצריך המעות עבור עצמו לצורך פרנסתו, והלכה דחייך קודמין לחיי חבירך, כשאין מחויב ע"פ ד"ת להלוותו, הוי ס"ד שמותר להלותו ברבית, דהו"א איסור רבית רק למי שיש לו מעות חוץ לצורך פרנסתו מצוה להלות בלא רבית משא"כ כנ"ל, לכך כ' אם תלוה רשות כשלא תהי' מחייב להלותו מ"מ אסור משום נשך

ואדמו"ר מגור שליט"א הביא משם הר"ר משה וואליער ז"ל, שאמר החי' הרי"מ ז"ל להוספה בזה, כי הי' סד"א טעם איסור רבית כשיש מצות להלוות מטעם מה אני בחנם, אסור לקבל שכר ע"ז משא"כ כשאין מצוה

וראיתי בקובץ דרושים חו"ג סי' ל"ח שהה"צ ר' אלטער ע"מ איגר שליט"א מלובלין, רצה לתקן הפרצה בעוה"ר בעון החמור רבית מי שיש לו רק מגע ומשא בעולם העסק, ומעט מזעיר שיזכרו לעשות היתר עיסקא, ויש סרסרים לעבירה הזאת, וגם העוסקים בבאנקים מי ירהיב בנפשו לדרוש היתר עיסקא וגם החרדים נכשלים בזה, ורצה לזכות הרבים בתקנה קבוע "שכל איש יכתוב בכתב ידו פעם א' אצל הרב דמתא, שכל עסקים שיעשה מעיד על עצמו שהוא על אופן עסקא ע"פ תקנות חז"ל, אף אם ישכח או שלא יוכל לדבר מזה בפירוש יהי' על צד הית"ע" ובתקנה זו יהי' מפורש שכל מי שיזכור ויהי' ביכולת. לעשות הית"ע לא יסמוך על הית"ע הכללית, ויועיל עכ"פ להשוכחים והאנוסים, וכעין עירוב תבשילין המועיל בעד השוכחים באונס ומכ"ש כאן שיחתום עצמו, וגם הבאנקין יתנו פעם א' מכתב כזה ע"ש שהאריך בזה והג' ר'