פרדס יוסף ויקרא שכט

הי' הקרוב קודם, והי' דנים לו דין קדימה כמו בבר מיצרא כו', ועשו"ת אבני נזר יו"ד ח"ב סי' תנ"ט שנסתפק אי גאולת קרובים להיות השדה של הגואל, או להחזיר השדה לבעלים, ובגאולת עבד עברי קיי"ל לשחרור, ומרמב"ן שהביא ראי' מירמי' ובועז, ואם גאולת קרובים לעצמם הלא ק"ו הוא אם מכרה לאחר בא הקרוב וגואל לעצמו, כ"ש בתחלה שהקרוב גורם להקני', אלא ודאי גאולת קרובים שתחזיר השדה למוכר ע"ש, ובסי' ת"ס הביא ר' בחיי וז"ל הדין זה דרך רחמנות במוכר שדהו מפני דוחק ועוני, שיוכל לגאול אותו לזמן קצוב. הוא בעצמו אם השיג ידו ומצא כדי גאולתו, או אחד מקרובים כדי שישוב לאחוזתו קודם היובל, ואם לא מצאה ידו ואין לו גואל קרוב שיוכל לגאול, אז יצטרך להמתין עד היובל ויצא ביובל בחנם ושב לאחוזתו עכ"ל, מפורש דגאולת קרובים שתחזיר למוכר, והאברבנאל כ' וז"ל אבל קודם היובל יוכל גואלו הקרוב אליו, ר"ל א' מקרובים שיהי' עשיר לגאול גאולתו ויפרע לקונה מה שנתן בעד האחוזה ההוא ויוציאנה מתח"י להושיבה אל המוכר עכ"ל, אך במהרי"ט קידושין כ"א סד"ה בכל גאולה תתנו בשדה אחוזה הוא תחת הגואל עד היובל, הרי הדבר שנוי במחלוקת ע"ש היטב

לד) מגרש מקום חלוק ופנוי חוץ לעיר לנוי, ומגרש לערים (במדבר ל"ה ב'), מגרש לו סביב (יחזקאל מ"ה ב'), ופרש"י שאין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם או זריעה, והוא מערכין (כ"א.), ועי' בס' ערך חיים (דף כ"ט:) - ובס' המצות ל"ת רכ"ח שלא לשנות מגרשי לוים כו': מדלא הזכיר מגרשי ישראל משמע דגירסתו בסוף ערכין (ל"ג:) אבל בערי ישראל עושין שדה מגרש ומגרש שדה כמו שהגיה הבה"ז, ובש"ך חו"מ סי' קנ"ה סקי"ב כ' דהילקוט הביא ב' הלשונות במשנה שם והוכיח דלשון א' עיקר מב"ב (כ"ד.) וכ' דאשתמיט לי' גמ' זו, ובשטמ"ק שם הביא ב' הגירסות ע"ש ובימי הש"ך ל"ה שטמ"ק נדפס, ואמנם בה' שמיטה פי"ג ה"ה פסק הר"מ וכן בשאר ערי ישראל ועמל"מ, וזה נעלם מהתפא"י ערכין פ"ט אות נ"ה שכ', ובב"ב גרסי' דלר"א עושין שדה מגרש וכן משמע מר"מ שלא הזכיר כלל ערי ישראל, וע"ש בהגהות מהגר"ח העללער נ"י, וע"ע בחת"ס חו"מ סי' צ"ז דלא נתפשט שטמ"ק בימיו

לה) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו לשון "עמך" בא לרמז כי סבת התמוטטות ידו בא עמך כלומר בסבתך, בהתחרותך ובהשגתך את גבולו, ועל כן מתובתך להחזיק בו, ולשון "עם" בסמיכות לשם "יד" להוכחת עזר סבובי לטובת זולתו, כלו' שהי' ידו עמך לטובתך כמו אל תשת ידך עם רשע, וכאן המובן להיפך לחסדו להמיטו - וגם צדקה גדולה הוא אם תושע לו בעת שגם אתה בשפל המדרגה ומטה ידו "עמך", וז"פ אשרי משכיל אל דל ביום רעה (תהלים מ"א ב') בעת שגם הנותן עצמו ביום רעה, ובסוכה (מ"ח.) גדולה גמ"ח יותר מצדקה. בצדקה בפעם ראשון נותן נדבה הגונה ואח"כ פחות, ובגמ"ח להיפך בפעם שני' כשהחזיר בראשונה יען לו אח"כ גמ"ח גדול, וז"פ "גדולה" גמ"ח, אצל גמ"ח הנתינה בכל פעם גדולה להיפך מצדקה – וגם קודם נכתב מצות שמיטה ויובל, כדי להיות לו בטחון שה' יתן מאכלו אף בשנה שאינו צומח, וא"כ יוכל איש להשתמש במדת בטחון ויאמר לו שמסתמא יעזור ה' לך. ואמר הכ' אשרי משכיל אל דל, אתה תהי' לך בטחון, אבל בנוגע לעני תהי' "משכיל" ונאור שאין לו אמונה כל כך, ולהיות עזר לו ולא לבטוח על השי"ת, ועמ"ש בזה לנכון בפרד"י תרומה דף (רס"ג:) – ובקהלת (ט' י') כל אשר תמצא ידך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול וגו', ישנם אנשים גבירים שאינם נותנים בחייהם צדקה כערכם, ורק קודם מותם מניחים סכום מסוים בתור קרן קיימת, ומהריוחים יחלקו בכל שנה לעניים. וראינו כי אלו הקרנות בהיותם ממון שאין לו תובעים, מתכלכלים בלי חשבון ודעת וחכמה כהמליונים של הבארון הירש, ואין לאיש, מלבד הפקידים, הנאה מהם, יעץ החכם מכל אדם: כל אשר תמצא לעשות בכחך בעודך בחיים עשה, וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו וחי אחיך עמך, בעוד שגם אתה תהי' בחיים ותראה פרי בעמלך

שם) גר ותושב עי' בס' משך חכמה, אם לוית ממונך בעת שהי' גוי, והי' אז מותר ליקח ממנו רבית, אבל כעת שגייר עצמו והוא ישראל, אסור ליקח ממנו רבית, להכי כ' גר ותושב ועמ"ש לעיל

שם) ברש"י תושב שלא לעבור ע"ז עי' בתיבת גמא בצד"ל הק' דהלכה כחכמים בע"ז (ס"ד:) דבעי שיקבל ז' מצות. ומה שתי' זה להחיותו, צ"ע דכאן מיירי להחיותו, דרבית מותר ליקח אף מתושב שקיבל ז' מצות עט"ז יו"ד סי' קנ"ט סק"א, וי"ל אף שמצוה להחיות רשאי ליקח רבית כל שאינו בכלל אחיך, אבל אם אינו מצווה להחיות