פרדס יוסף ויקרא שכו

עפמ"ש בת"כ בפסוק וצויתי א"ב בשנה הששית אין לי אלא ששית, בה' בד' בג' בב' כו' מנין ת"ל בשנה כו', לכן נראה שכל השנים היו בשפע (עד שנשאר תבואה בשנה ששית על שלש השנים) והרשעים אמרו מקרה היא ולא ברכה בזכות שביעית, אבל גבורי כח הבינו זה, אבל לא הי' ברכה מקדמת בערב שביעית טפי משאר השנים עכלה"ק

שם) ועשת כמו ועשהת שאין דרך הה"א לבוא באמצע התיבה, ובר"ה (י"ג.) א"ת לשלש אלא לשליש עי' תו"ת ומקור ברוך דף קע"ז

כג) לצמיתות רש"י ליתן לאו על חזרת שדות ביובל והוא מת"כ, ורמב"ן בסה"מ מ' רכ"ז השיג ע"ז דע"כ אין משמעות זה באזהרה הזאת, לפי שהוא על המוכר ולא על הלוקח וע"ש במג"א, וערש"י ר"ה (ט':) יובל הוא אע"פ שלא שמטו כו' משמע קצת דמצוה עליו רמיא ועי' עירובין (כ"ח:) וברש"י, ובשו"ת תורת מרדכי סי' ר"מ אריכות בזה ובר"מ פרק י"א ה"א משמיטה א"י אינה נמכרת לצמיתות ואם מכר שניהם עוברין בלא תעשה ואין מעשיהן מועילין השדה חוזרת ביובל, ועי' רמב"ן הטעם משום דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עבד לא מהני, וכ"כ בס' המצות לא תעשה רכ"ז, וע"ש ברמב"ן ומגלת אסתר ובלב שמח אריכות, ובחינוך מ' של"ט כ' גם כן שלא יתנו מוכר ולוקח לעשות ממכרם לצמיתות, ואע"פ שהיובל מפקיע בע"כ, שאי אפשר להתנות נגד התורה, אף על פי כן עברו בלאו והטעם דכ"מ דא"ר וכו', ולקי דעבר אמימרא דרחמנא בתמורה (ה'.), ורמב"ן פי' לא תמכור למי שיחזק בה לעולם דהיינו עכו"ם, אבל הישראל יחזיר אותה, ואם התנה העכו"ם להחזירה מותר לו ועמל"מ שם, ומה שהק' רמב"ן על ר"מ דלדעתו אמאי לא נזכר זה בפלוג' אביי ורבא. בתמורה, יש לומר דהר"מ לשיטתו דאין לוקין על זה דהוי בגדר לאו שאין בו מעשה, היכי דלא הועילו מעשיו ואין זה ענין כלל למחלוקת אביי ורבא, דהכא כ"ע מודים דאין להם כח למכור, רק דאעפ"כ הזהירה תורה בלאו על המוכר לחלוטין, וא"כ לכ"ע עובר בלאו ואינו לוקה, ועי' בחמדת ישראל קונ' נר מצוה אות ס"ב שכ' דאפי' המוכר לעכו"ם לחלוטין ג"כ ל"מ המכירה, כיון דאינו שלו ולא יוכל למכרו לחלוטין, דאם הוי אמרי' דהטעם דמכירה ל"מ מצד אעל"מ הי' מקום לומר המוכר לעכו"ם דהמכירה קיימת כיון דהלוקח אינו עושה איסור ל"ש אעל"מ, כמ"ש בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' ל"ד, ועי' בפרד"י יתרו (דף קנ"ב.) ובשפתי צדיק חקר בן המוכר לאביו לצמיתות אי עובר, כי כשיכלו שנות אביו יורש הבן ולא עבר אמימרא דרחמנא, וכן במכר לבני, כיון דכשמת בנו יורשו אף בלא מכירתו והי' של בן, א"כ לא הי' מכירתו רק עד מיתתו ולא לצמיתות ע"ש בזה

כג) גרים ותושבים וק' אם גרים אינם תושבים (וכרש"י ח"ש כ"ג ד') ועי' פנים יפות בזה, והר"י ביעזונסקי כתב לי דבעה"ב שהשכיר ביתו לאחר כשאומר לו אינך שלך למכרו, כוונתו למעט בזכות השוכר שאם לא ישלם השכירות ישוב הבית לבעליו, אבל כוונת ה' לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ הזאת, למען ישאר כל אחד באחוזתו, וכיחזקאל (מ"ו י"ח) למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו, וכרש"י פסוק כ"ה דאין רשאי למכור אלא מדוחק, ואפ"ה לא ימכרנה כולה וישייר שדה לעצמו, וז"ש כי גרים אתם כוונתי למען תהי' בה תושבים ולא תפרידו אחוזתם - עי"ל עפמ"ש בברכות (ל"ה:) כי לה' הארץ ומלואה, וכ' והארץ נתן לבנ"א כאן קודם ברכה וכו', וז"ש גרים ותושבים אם תחשבו עצמכם בה כגרים, וכמ"ש בחו"ה ענין הגרות בעוה"ז אזי אתם תושבים עמדי, דגם אני כביכול פה כגר מי רואני ומי יודעני, ואעפ"כ באמת אני תושב ומקומו של עולם, ובתהלים (ל"ט י"ג) כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי כשיודעין האמת דבקין באלוקי אמת, אבל כשתחזיקו עצמכם לתושבים, א"כ הנכם כקודם ברכה, שאין אתם מכירין למי הארץ אז תדעו כי לה' הארץ ומלואה ואינכם רק גרים, ועי' סדורו של שבת שורש ה' ח"א ענף א' אות י"ד

כד) גאולה תתנו לארץ כי ימוך אחיך הסמיכות דאי' בסנהד' (צ"ז.) אין משיח ב"ד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, גאולה תתנו לארץ יהי' אז כשיהי' כי ימוך אחיך, וגם ראיתי שטן מקטרג דאין ישראל ראוים לגאולה, דכ' ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה (ישעי' א' כ"ז), ובנ"י אין נותנים צדקה כראוי, אבל כשכלה פרוטה מן הכיס, ואין להם מה ליתן, אזיל לי' הקטרוג

כה) כי ימוך אחיך רש"י מת"כ אין רשאי למכור שדהו אלא מתיך דוחק עוני, וער"מ פ"ה הי"ב מדעות לא ימכור שדה ויקנה בית, ולא ימכור