פרדס יוסף ויקרא שכא

ומספרים שהחוזה מלובלין ז"ל אמר לתלמידו הר"ר הירשלי מזדיטשוב ז"ל, כל זמן שאני חי אינני ירא שתפול ממדרגות ואח"כ מי יודע. והשיב אינני חפץ להיות יותר מרבי. אבל שאל החוזה. אני זקן ואתה אברך – א"כ אתפלל שרבי יחיה לעולם - האם יוכל אדם לחיות לעולם. אמר החוזה - כוונתי שרבי יחי' ק"כ שנה - מקודם אטרח לעולם ועתה תאמר ק"כ שנה, וענה לפי שק"כ שנה הם כנגד ק"כ יובלות מקיום העולם. ויובל נקרא בתורה לעולם. ממילא ק"כ שנה הוא לעולם. לכן משה רבינו חי ק"כ שנה כנגד ק"כ יובלות מקיום העולם כל שנה השפיע על יובל. וממילא על זמן כולו מקיום עולם - ומענין לעולם אי הוא נ' שנה או כל ימי חייו, עי' מה שהארכתי בפרד"י משפטים [קצ"ו:] והוצאתי מכל הש"ס ומדרשים הלשון לעולם ע"ש ציונים הרבה

יא) יובל היא לא תזרעו. מצינו בבריאות העולם שהאדמה הוציא תוצאותי' ביום הששי. הגם שביום ד' כ' תדשא הארץ דשא. (ברא' א' י"ד). אעפ"כ כ' ביום ו' וכל שיח השדה טרם יהי' בארץ. ואחז"ל מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדה"ר. חולין (ס'.). למה הי' כן. ועי' פרד"י שם (דף ט':). וראיתי בזה דחז"ל אמרו ב' אלפים שנה הי' התורה קודם בריאות העולם. והתחיל החשבון מתורה. ממילא השנה שהי' הבריאה הי' יובל והבריאה מן כ"ה אלול עד א' תשרי ימים אחרונים מיובל. והשי"ת הראה בתחילת הבריאה. שהיובל-שנה יש לו קדושה מיוחדת וגזר שהצמחים לא יצאו מאדמה משום היובל עד יום הששי מבריאה. שהתחילה שנה חדשה שנה פשוטה שמותר כל מלאכות משדה. ואז התחילה האדמה להיות נגמרת

שם) לא תבצרו רש"י כשם שנ' בשביעית כן נא' ביובל וכו'. ובהגדה מעשה נסים הביא מאביו ז"ל דתוס' בר"ה (ט') ד"ה שהרי. הק' למ"ד חורש בשביעית לא לקי אלמא אפי' תולדה דכתיבי אבות דידהו לא מחייב, א"כ איצטריך למיכתב חרישה לאשמעי' דאסורה, ובמו"ק (ג':) והלא זמורה בכלל זריעה, בצירה בכלל קצירה. למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני הולדות הוא דמחייב כו'. וא"כ כאן ביובל כ' זריעה קצירה ובצירה ולא זמורה. וע"כ צ"ל ג"כ למעט שאר תולדות מכח קושיית הש"ס דקצירה בכלל בצירה, וא"כ זמורה נמי שרי דלא כתיבה. לזה כ' רש"י כשם שנ' בשביעית כן ביובל ולמדין זה מזה, וכל מה שאסור בזה אסור בזה ונמצא שני קדושות שוות סמוכים זל"ז. ועמנ"ח מ' של"ג של"ד של"ה

יב) רש"י כ"ז שאתה אוכל וכו'. עי' ירושלמי שביעית פ"ט ה"ג. ובתוס' יה"כ יומא (דפ"ב:) ד"ה ובהאי

יג) תשיבו עי' בכורות (נ"ב:) פלוג' במתנה אי חוזרת ביובל. ובר"מ פי"א הי"ט משמיטה דמתנה כמכר, וברד"ק סוף יהושע (כ"ד ל"ג) כ' דמתנת רבים אינה חוזרת ביובל ע"ש. ולדבריו י"ל שגם מכירת רבים אינה חוזרת ביובל. עי' בזה בס' הדוה"ע

יד) לעמיתך אל תונו. רש"י עמיתך קודם. עי' פרד"י משפטים (קצ"ג:) מ"ש בזה. וע"ע בשו"ת חת"ס חו"מ סוס"י קל"ד., ובשואל ומשיב קמא ח"א סי' קכ"ו, בסוכה (ל'.) בהא דקרקע אינה נגזלת. לכאו' לרמב"ן דלאו דלא תונו למעט קרקעות וכדומה, דהרי יש מכללי ופרטי דניהו דאינו בכלל אונאה מ"מ הלאו חל עליהם ג"כ. וכ"כ סמ"ע סי' רכ"ז סקנ"א בשם רש"ל. ולפ"ז י"ל דקרקע לענין גזל דאף שאינה נגזלת אבל הלאו יש בו דגם גזל קרקע אמעט מכלל ופרט, ולפ"ז צ"ב הא דכ' רש"י וא"נ קני הו"ל מהב"ע, וכ' מהרש"א דהיינו ע"י חתיכת לולב מקרקע בא המצוה ובעת ההוא גוזל. והרי גם בהיותו מחובר נהי דקרקע אינה נגזלת מ"מ עובר. וצ"ל דכל שמוסיף איזה ענין קניה על גזילתו מוסיף גזילה מקרי, וא"כ קודם שנתלש ל"ה נגזלת ולא הוציא כלל מרשותו ועכשיו קני לה עכ"פ והוציאו מרשות נגזל, א"כ זה גופא הוא מהב"ע, אבל בשינוי מעשה ושינוי שם כבר גזלו בעת שחתכו - ובס' מעיני החכמה ב"מ (נ"ו) הק' לרמב"ן יהי' לוקה על אונאות קרקעות כיון דלא ניתן להשבון ויקשה בב"מ (ס"א:) למה לא מקמינן לא תגזול על אונאות קרקע דיש לאו ולא ניתן להשבון. וכן הק' במנ"ח מ' של"ז. והדין דהוי להנל"ע בר"מ פי"ב ה"א ממכירה. ואפ"ל דודאי מה שמיעטה תורה אונאה, ק' בלא"ה הא לא ידע דמחיל ובמה זכה בשל חבירו. ורק י"ל דניחא לשניהם שהוא קרוב לשכר ולהפסד לשניהם. בין שאינה זה את זה או זא"ז יהי' משפט אחד דמה שקנה קנה, וכל אחד נכנס לספק זה ואין שאלה על התורה, אך אם יודע בודאי שאינה את חבירו ויודע שחבירו טועה ודאי אית בי' איסור אונאה, שאדעתא דהכי ל"ה חבירו נותן לו כ"כ אם ידע שיאנה אותו במרמה. כי המתאנה יודע בעצמו שאין כוונתו לאנות לחבירו, ונהי דסבר וקיבל וכ"ז במקרה. אבל שיהי' כוונתו במכוון להטעות לחבירו לא, וא"ש דהי' אונאה מצד עצמו ואפי' לא ידע הוי אונאה מצד עצמו:, משא"כ הקרקרעות נתמעטו מדין אונאה, מיהו הלב יודע אם מתכוון להטעות לחבירו ודאי איכא בל תונו. ול"ש מלקות על הכוונה, לכן נאמר לפי רוב השנים תרבה, שע"י השנים ידע לרבות או למעט. אבל אם