פרדס יוסף ויקרא שכ

לא היו שלו ל"ש זה, גם י"ל שמקדים לך, כי מאכל אדם אסור ליתן לבהמה, אולם אם נותר ויתקלקל יכול ליתן גם לבהמה מזה, וכ"ה לשון הפסוק משפטים (כ"ג י"א) והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו' ויתרם תאכל, פי' יתרם כשנותר ממאכל אדם עכלה"ק, ועי' מה שהארכתי בזה בדברים חדשים בפרד"י חיי שרה (דף קנ"ו., ומשפטים רמ"ה., ובמלואים שם דף תל"א:), ובשדי חמד ח"י פאת השדה מער' א' אות צ"א אריכות בזה

שם) ולבהמתך ברמב"ן בשם ירושלמי חד בר נש וכו', והוא בפ"ט ה"ו, ועי' ס' תוספת יה"כ יומא (פ"ב:), ובס' ברכת אברהם על פסחים (נ"ד.), ושו"ת אמרי דוד סי' ק"נ

ח) וספרת עתש"ו הרשב"א והבאתי בפ' אמור (כ"ג ט"ו), ועמנ"ח מ' ש"ל אות ג'. וכל"ח (דף ק"י.), ובקול אלי' מהגר"א כ' וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים והי' לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה, כפל הלשון י"ל אם נכתב רק וספרת לך שבע שבתות שנים, הייתי אומר שא"צ רק מנין השמיטות ולא השנים בפ"ע, בהתחלת השמיטה יאמר היום שמיטה אחת ביובל. לכן כ' תשע וארבעים שנים שצריך למנות כל המ"ט שנה כל שנה בפני עצמה. ועדיין הייתי אומר שא"צ למנות שנים רק קודם שבא לשמיטה, אבל אח"כ יאמר היום שמיטה אחת ואח"כ היום שמיטה שני'. לכן כ' שבע שנים שבע פעמים דיחזיר וימנה השנים בפ"ע. ועדיין הייתי אומר שא"צ למנות השמיטות שכבר עברו אלא אותה השמיטה שעומד בה. אבל א"צ לחשוב שמיטות שעברו. לזה כ' תשע וארבעים שנה, פי' כל מ"ט שנים תמנה כל ימי השבע שבתות וצריך למנות השבועות וימים גם אח"כ, לחזור כמה ימים בעומר וכמה שבועות עברו וכמה ימים בשבוע. דמצוה למימני יומא ושבועות, ועי' טור או"ח סי' תפ"ט

ט) בחדש העשירי רש"י ממשמע שנ' ביה"כ וכו'. ובס' לוית חן כ' עפמ"ש רמב"ן אחרי (ט"ז א') דוידבר ה' אל משה דכ' כאן הוא מוקדם לפרשה שלפני' ונכתב מאוחר ע"ש. לכך הוצרך לכתוב אימתי הי' הדיבור של פרשה זו. וא"כ אפשר דנאמרה קודם פ' שנאמר בה אח"כ, וא"י מתי יה"כ לכן הצריך להורות אימתי יה"כ – ובר"ה (ל"ג:) מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה, והגר"א הק' הלא כבר למדנו כמה פרקים מדיני שופר עד ששואל עתה מנין שבשופר הלא מיד בהתחלת המס' הי"ל לשאול, ועוד שהול"ל מנין שתוקעין בשופר. ותי' דשאלה אחרת כוונו בזה. דמקודם אי' פלוג' בענין התרועה אי גנוחי גנח או ילולי יליל, ועל זה בא הברייתא ושאלה מנין שבשופר ר"ל מנין אתה יודע שהיבבא תהי' בשופר. אולי התקיעות בשופר יהי' באיזה קולות שירצה, והא דמתרגם יום תרועה יום יבבא אולי הכוונה שיבכו וילולי בהשתפכות נפשם לפני ה'. וע"ז באה התשובה שנ' והעברתם שופר תרועה היינו שהתרועה היינו היבבא תהי' בשופר. ועי' מהר"ם שיף שבת (קל"ז:). ומנ"ח מ' של"ט

י) שנת החמשים שנה הכפל עי' שפת אמת תרנ"ז, ויתפרש כמו קודש הקדשים שהוא הקדוש מהם, כמלך לעם שנקרא אחד העם המיוחד שבהם (רש"י תולדות כ"ו י'), וכולל כולם. וה"נ שהוא השנה של כל החמשים שנה. וביררו מתוכם שיהי' היובל השנה שלהם כתרומה לשיריים, וכן הוא בשבת קודש דכולל כל שבעה ימי השבוע

שם) דרור עמ"ש בפ' מצורע (י"ד ד')

יא) ושבתם ברש"י עי' בשמע שלמה דבר נכון ובמהרש"א עה"ת. וגם אי' בשעת שיהי' "ושבתם איש אל אחוזתו" כשנשוב לא"י אחוזה ישינה. אז "איש אל משפחתו תשובו" יהי' לנו בחזרה בנינו ומשפחתינו שאבדנו בגלות. אשר ירחקו מאתנו ויברחו מעם ישראל ומתורת ישראל. ועי' מנ"ח מ' של"ב. ובס' נוה שלום פי"ב ממחו' וש"ב הגאבד"ק זגערש שליט"א - ובגיטין (ל"ו.) יש מחלוקת לרש"י ל"ה יובל נוהג בבית שני לכו"ע מדלא הי' כל יושביה עליה. ואין שביעית נוהג אלא בזמן שיובל נוהג ובא רבי ודרש וזה דבר השמטה שמוט. דבזמן שאין שמיטת קרקע היינו בזמן שאין השביעית נוהגת, לא נהגה ג"כ שמיטת כספים. וער"מ פי"ב משמיטה. ולר"ת השביעית לענין חרישה וזריעה היתה נוהגת בבית שני אליבא דכו"ע. ובשמיטת קרקע דאמר רבי (בזמן שאי אתה משמט קרקע) היינו יובל. ושמיטת כספים היא דתלי' ביובל ולא שמיטה דחרישה וזריעה. ואפי' יובל ג"כ נוהגת בבית שני. ולא בא רבי לומר אלא דמשנחרב הבית ומשבטלו היובלות אז בטלו גם שמיטת כספים אע"ג שאינה חובת קרקע. עתו"ס ד"ה בזמן, וערכין (ל"ב.) ד"ה מנו. וירושלמי גיטין פ"ד ה"ג: