פרדס יוסף ויקרא שיז

דאע"ג דכ' בשביעית שקודש מ"מ מותרין הפירות לעכו"ם באכילה, וזה כוונת הר"מ דהותר אפי' לעכו"ם, אבל מודה דצריך דוקא להפקיר, וכ"כ בס' עטרת חכמים קידושין (נ':) עש"ה, וע"ע באהבת חסד בחי' לנדרים (מ"ב.), ומנ"ח מ' פ"ד צ"א ושכ"ט, וברש"י משפטים (כ"ג י"ט) והא שכ' שש שנים תזרע שדך בל' נוכח וכן קצירך נזירך, ובפסוק י"א ביובל כ' ל' נסתר ולא תקצרו את ספחיה וגו', דבשחיטה דלאח"כ שבה השדה אליו ושייך שדך, ואין כאן רק הפסק זמן, אבל ביובל שנשמטת ממנו ועוברת למי שהי' אחוזתו מכבר ואינו שלו ולא שייך ל' נוכח - וגם יובל רק בזמן שכל השבטים היו בא"י, כמ"ש וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עלי' ולא בזמן שגלו מקצתן (ערכין ל"ב.), לכן כ' בלשון רבים דנאמר לכל קהל ישראל, אבל פ' שמטה נאמר בל' יחיד דאף אם נשאר ישראל א' בא"י. מחויב לשמור שמטה

בכל ימי בית ראשון לא שבתו ישראל בשביעית, רש"י (כ"ו ל"ה), ודהי"ב (ל"ו כ"א), אבל בבית שני שמרו שמטה בנחמי' (י' ל"ב), והלל שתיקן פרוזבל לשמיטת כסף בשביעית פ"י מ"ג, אך לשדה אין היתר רק מפני מסי המלך ארנונא בסנהד' (כ"ו.), ורבי רצה להתיר גם בעבודה וחזר בו עי' ירושלמי תענית פ"ג ה"א

ובמנ"ח נסתפק אי מותר לזרוע ערב ר"ה דשמיטה כמו בערב שבת, או כיון שהציווי שהקרקע תשבות, ע"כ צריך שיוגמר השרשה קודם שתכנס שמטה, וכן כ' דרק על אבות מחויב ולא על התולדות, ובשפתי צדיק אות ד' נסתפק אם יעשה התולדות בשבת שבתוך השביעית, אי נימא מגו דמחייב על תולדות משום שבת יחייב נמי משום שביעית כמו דאמרי' בכמה דוכתי מגו וכו'

ובשו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' רל"ז נסתפק אי שביעית נוהג ביערות ומדבריות, דדרשינן בקידושין (נ"ז:) ושלח את הצפור החי' על פני השדה לאפוקי ים ומדבר, וה"נ י"ל שדך לא תזרע לאפוקי יער ומדבר ע"ש, והנה במדבר צ"ע דהא לא הי' מקום זרע, ולא שייך בו שום עבודת שדה, אך יער יש להסתפק, ובתהלים (קל"ב ו') בשדי יער, ויחזקאל (כ"א ב') יער בשדה, הרי שגם יער מקרי שדה, ועי' ירושלמי פ"ד ה"ד מבדין בחרשים וגרמם עם הארץ, הרי דשייך דין שביעית ביערות

ובתי"ט שביעית פ"ז מ"ז בענין שביעית בנו"ט כתבתי על הגליון, במג"א סי' תמ"ז סקט"ז כ' דכבוש בהתירא בלע מותר ע"ש בשם ד"מ, ועי' חוות דעת סי' ק"ה סק"ב שתי' בזה קו' תי"ט, דקודם זמן הביעור הוי התירא בלע ומשו"ה כבוש מותר ע"ש, והטעם י"ל דע"י כבושה יוצא רק זיעא בעלמא ואסור רק משום הטמאים ובהתירא ל"ש זה, או דהוי רק טעם קלוש ובהתירא מותר כמו בנ"ט בר נ"ט דהתירא, ועי' בזה בס' שערי שמחה שער ב' סי' י"א - ובתי"ט פ"ט מ"א כ' ולא ידעתי טעם דנקטי בכחצי איסר והרי פרוטה הפחותה שבמטבעות ע"ש, עי' רמב"ן כאן בפ"ה, ור"מ פ"ח ה"י משמיטה כ' דלאו דוקא חצי איסר, ועי' כפות תמרים סוכה (ל"ט:) תמה יותר, ועמנ"ח מ' שכ"ו שכ"ז, ובס' מנחת סולת מצוה קי"ב הרבה חדשות - ובראב"ע כאן עמ"ש בפרד"י משפטים (קצ"ו:)

ד) ובשנה השביעית שבת לה', הטעם דוקא שנה ז' היא שמיטה, עפמ"ש בברכות (ל"ה:) במטותא מנייכו ביומי ניסן ותשרי לא תתחזין קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולו שתא, ואם בטלו מלימוד ב' חדשים ובמשך ו' שנים בטלו י"ב חודש, ומשו"ה שנה הז' קודש לה' ללמוד מה שבטלו י"ב חודש והלשון במטותא הוא בקשה ברחמים, ואי' ג"כ ביומא (ע"ב: וחגיגה ה': סנהד' צ"ד. וע"ז י"ח. - ובב"מ פ"ו:) הלשינו על רבה בר נחמני שמבטל תריסר אלפא גברא מישראל ירח בקייטא וירח בסיתוא ממס, דאינם בביתם ושלוחי המלך לא מצאו אותם בביתם וביקשו המלכות להרגו וברח והי' נע ונד עד שמת, ומשום זה חשש רבא שלא יצאו מבתיהם אז שלא ילשינו עליו ויש בזה סכ"נ ולכן ביקש מהם רחמים

ה) ספיח ערמב"ן אי מה"ת, ועי' ס' ענפי יהודה על ס' והזהיר פ' בהר אריכות בזה, ורמב"ן הביא ירושלמי שביעית פ"ט ה"ו, ומזה יהי' ראי' דאיסור דרבנן הוי בכלל ראוי מה"ת, ועי' בזה בחמד"י ח"א (דף קי"ז.), ובס' מנחת סולת על מנ"ח מצוה פ"ד ע"ש חדשות

ובענין אי שמיטת הארץ נוהגת היום בא"י מה"ת, או אפי' בזמן בית שני מחלוקת בין ראשונים, ועי' יו"ד סי' של"א סי"ט, ובבעל התרומות שער מ"ה באורך, ובחו"מ ר"ס ס"ז ובנו"כ,