פרדס יוסף ויקרא שטז

שם כ' שבת, ובמקום שכ' בצירי כ' שבת שבתון דוק ותשכח, והפי' דמה שפשוטי עם משיגים בשבת מחמת נשמה יתירה, זאת משיג ת"ח בחול, ובשבת נוסף לו קדושה, וזה שאין לו עבודה בחול ומלאכתו נעשית ע"י אחרים וכשבא שבת מרגיש קדושה כפולה, ולא כן פשוטי עם דאין להם מרגוע רק בשבת, משיגים רק שבת ולא שבת שבתון, וז"פ בכ"מ שכ' תעשה בפתח ע"י עצמו ומדבר בפשוטי עם כ' רק שבת, וכ"מ שנ' תעשה בצירי היינו ע"י אחרים, עי' ברכות (ל"ה:), כ' שבת שבתון, וכאן תיכף בבואם לארץ ושבתה הארץ שבת לה' וקאי על שבת בראשית, שכל א' לא ירגיש רק בחינת שבת, יען כי שש שנים תזרע ותטרוד כל השבוע, אולם ובשנה השביעית שבת שבתון, היינו כל השבתות במשך שנה הז' יהי' לך שבת שבתון, יען שכל השנה קודש ואסור במלאכה, ויהי' לכם פנאי לתורה ותשיגו קדושה גם בחול, ובשבתות יהי' לכם קדושה יתירה

וגם בשבת שהוא פנוי מכל מלאכה עלול יותר להכשל, כי הבטלה מביאה לידי שעמום (כתובות נ"ט:), ובמשלי (י"ח ט') גם מתרפה במלאכתו אם הוא לבעל משחית, ולכן צוה ה' שגם יש לעסוק בתורה בשבת, ומכש"כ בשנת השמיטה שהמנוחה מעבודה תמשך שנה שלימה, ואדם טומן ידו בצלחת והולך בטל ומה נקל אז להכשל, לכן תכלית השמטה שיקדש השנה לידיעת החכמה מה שקשה להשיג בששה שנות עבודה, וכ' שבת שבתון

ומ"ש שש שנים תזרע, הלא על זה א"צ להזהיר, וברמב"ן כ' שדרך הכ' לומר כן, וי"ל שכ' ביתרו (כ' ז') ש"י תעבוד ויום השביעי תשבות, וכן כמעט בכל מקום שהזהירה על שבת הוסיפה תחלה ששת ימים יש לעבוד, ונכלל ציווי ה' שלא ילך בטל, וכמ"ש בספרי דברים (ט"ו ו') וברכך ה"א יכול יהי' יושב ובטל ת"ל בכל אשר תעשה, וכ' המפו' שהוא לחזק שובתי שבת שלא יפחדו שהביטול בשבת יגרום היזק, רק נהפך הוא ששבת מקור הברכה, וכל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין (זהר יתרו צ"ב:), וז"ש ש"י תעבוד וגו' אימתי ימצא די עבודה בכל השבוע רק אם ישמור שבת, וגם בשמטה, לא יפחוד שיגרום לו הפסד בשביתה שנה תמימה, והקדימה התורה שש שנים תזרע, אימתי יהי' לך לזרוע אם בשנה הז' תשבות, עי' בכל זאת בס' הדרש והעיון: ובדברי שאול כ' כמו אדם ששובת בדרך לא למען שביתה רק שינוחו הסוסים שיוכל אח"כ לנסוע מהר, ורק בשבת צריך שביתת מרגוע, וכן כאן דדרך להביר שנה א' כדי שיהי' הארץ שמינה, ונמצא לא תהי' השביעית לשם ה' רק למען אדמה, לזה אמר ושבתה הארץ שבת לה'. ועי' פרד"י תשא (שכ"ב:)

ובמטה משה סי' תע"ג כ' רמז לשמיטה ויובל, כי הי' מהיאות שהארץ ג"כ תשבות בשבת, כמו שאדם שובת בשבת, אמנם יסד ה' שלא תשבות, וצוה ה' שאחר ו' שנים תשבות מספר ימים כשבתות שחללה בו' שנים, דבשנה יש נ"ב שבתות, ובו' שנים יש שי"ב, ובהצטרף נ"ב שבתות שבשנת ז' ס"ה שס"ד שלא נחה, ולכן אחר ו' שנים תניח הארץ שנה א' לתקן ימי השבת ע"ש, והנה גם בשנת הז' יגדלו עכ"פ ספיחים בשבת, וג"כ יש נ"ב, וצותה התורה שבז' פעמים של שמטה ביובל נתחללו, ז"פ נ"ב ס"ה שס"ד וזה ענין יובל

ובכלי יקר חקר למצוא. טעם לשמיטה והביא ג' טעמים, ופלא שלא הביא מסנהדרין (ל"ט) מ"ט דשביעית אמר ה' לישראל זרעו וישמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי הוא וכו' וצ"ע - ובמו"נ ח"ג פל"ט נתן טעם לשמיטה כי הוא טובת קרקע דתוסיף כח אח"כ ביתר שאת ע"י שביתתה שנה א', אבל צ"ע אם מטעם זה הי' צריך להיות בסירוגין בכל שנה שדה אחרת שהאדמה לא תשם, וגם למה גלות בא על שמטה באבות פ"ה מ"ט, וגב כ' ושבתה הארץ "שבת לה'" לשם שמים וכמש"ל, ובחינוך מ' פ"ד כ' לקנות מדת נדיבות לתת מרכושו לאחרים ועי"כ יתרגל בותרנות, ובת"כ בחקתי אמרתי לכם שתשמטו שתדעו שהארץ שלי הוא, וכסנהד' (ל"ט.)

במצות שמטה אי חובת קרקפתא להפקיר, עי' פרד"י משפטים (דף רמ"ה.) מ"ש בזה הרבה, ובס' המצות מצוה קל"ד שצונו להפקיר כל מה שתצמח הארץ בשנת השמטה, והותר צמיחת קרקעותי' לכל אדם, לכאו' סותר עצמו דמריש דבריו משמע דהוא מצוה אקרקפתא דגברא להפקיר שדהו ואם אינו מפקיר אינן מופקרין, ואח"כ כ' והותר כו' נראה דהוי אפקעיתא דמלכא, וזה פלוג' הב"י ומבי"ט ועי' מהרי"ט ח"א סי' מ"ג, ובס' חמדת ישראל שם כ' דכוונתו כמ"ש רש"י בפסוק ו' דאפי' לעכו"ם מותר וכמ"ש בשפ"ח,