פרדס יוסף ויקרא שיד

קידושין (דף י'.) תד"ה וחייבין, ובכסף נבחר סוגי' דהתר"ס

ועי' במהרי"ט קידושין כהמהרש"א והביא בשם ס' בני דוד לחלק, בין כשספק בחוטא, או ספק אי הוי חטא כלל לא אמרי' אגמ"ל, ועי' פנ"י בקו"א קידושין סי' צ"ג ונלע"ד שרק לענין מלקות כ' תוס' יבמות אגמ"ל ולא לענין מיתה וכמ"ש בנוב"י מ"ת אה"ע סי' ע"ז, דהת"ס שמי' התראה רק למלקות ולא למיתה ע"ש, והסברא דע"י אגמ"ל מ"מ הוי ספק אצלו ולא מיקרי התיר עצמו למיתה, אבל למלקות ס"ל לתוס' כשו"ת חוט השני סי' י"ז, ותומים סי' ל"ח דלא בעי התיר עצמו למלקות, ועמ"ש בזה הרבה בפרד"י תולדות (דף קפ"ז.), ובח"ב במלואים (דף תל"ד:) עש"ה, וא"ש מחולין (י"א.) דשם לענין מיתה, וגם אין סתירה למהרש"א ואין סתירה מבעה"ת כאן, ויפה עשה המל"מ שלא הניח בצ"ע רק מנדה דג"כ איירי במלקות

ויש ליישב הקו' מנדה לפמ"ש נמוקי יוסף ר"פ החולץ, בדבר שיכול להצמיח אח"כ לא אמרי' אגמ"ל, כמו במעוברת שמא אח"כ נתקלקל הולד ע"ש, וא"כ ביבמות דהוי סריס מעיקרא ולא נולד אח"כ, אבל בנדה בסימנים שבאם בריא אומרים לו ליכחוש, ואי כחוש אומרים לו ליברא (ב"ב קנ"ה: ויבמות צ"ז.), ודמי לחולץ מעוברת ולא אמרי' אגמ"ל - וגוף דברי בני דוד לקוחין מלח"מ קצת בפ"ה ה"ב משבועות, ועי' שאגת ארי' בסופו תשובה מענין זה בתוס' יבמות הנ"ל, והובא ג"כ בשו"ת בית אפרים אה"ע סי' מ"ב, וע"ע נובי"ת או"ח סי' ס"א

וברדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים רי"א שנשאל ג"כ, מפני מה נהרג המגדף והא לא התרו בו שעדיין לא ידעו אי חייב מיתה, והשיב שהתראה לא ניתנה רק להבחין בין שוגג למזיד, וגלוי וידוע לפני השי"ת שאף אם הי' מתרין בו הי' מקבל התראה לכן נהרג על פי הדיבור, וראי' דלא שקיל וטרי בר"פ הנשרפין (דע"ח:) רק על החבושה, וכיון שלא הי' יודעין שחייב מיתה אמאי חבשוהו ומסקינן דהוראות שעה הי', אבל על הציווי מהשי"ת ל"ש לומר הוראות שעה הי' עש"ה באריכות, ומכ"מ הנ"ל בה' עכו"ם דמגדף ל"צ התראה והביא ראי' מרמב"ם פ"כ ה"ד מעדות, שכ' ואין לעדים זוממין שגגה לפי שאין בו מעשה ולפיכך א"צ התראה, משמע דכל היכי דליכא מעשה ל"צ התראה, וממילא במגדף דליכא מעשה ל"צ התראה וא"ש, אך מראב"ד שם לא משמע כן, וכתבתי כל הנ"ל בקיצור

טז) ונוקב עי' מ"ש בס' דבש השדה אות מ"ו, ובס' מנחת סולת על החינוך מצוה ע'

יט) ואיש וגו' כן יעשה לו, בס' תוספת ברכה כ' שלכאו' סותר הדין דעין תחת עין ממון, אך מצינו שגם בלשון זה לא יתפרש כמו שהוא ממש, בשופטים (י"ד ט"ו), בעת שגזלו משמשון אשתו, ועבור זה שרף תבואתם ואמר כאשר עשו לי כן עשיתי להם, והמעשים שונים, וכן בזכרי' (א' ה') כאשר זמם ה' לעשות כדרכנו כן עשה אתנו, ודרכי אדם ומעשי ה' אין מקבילים זל"ז, ועי' מקור ברכה מבוא פ"ג ס"ג ד"ה עין - ובס' ארץ חמדה מהמלב"ם כ' דאי' בס"ק כי לכל דבר גשמי יש אבר רוחני, ר"ל עין רוחני להשיג בו דבר רוחני. וכן אוזן רוחני, ולכן בעל מום פסול לעבודה כי נפגם אותו אבר רוחני ולא יוכל לקבל השראות השכינה באותו אבר, וכשיכה עין עמיתו אף שמשלם רק דמי עינו, אבל כן יעשה לו, דאותו אבר נאבד מן המכה ברוחניות כמו שעשה לחבירו, וז"ש ואיש וגו' כן יעשה לו שבר תחת שבר ממש, ומפרש כי תחת עין הגשמי יש עין רוחני, ועי' היטב אריכות בס' שער בת רבים, ועמ"ש בפרד"י משפטים בזה (בדף רי"א.) ע"ש היטב

כא) ומכה אדם יומת עי' כנסת הגדולה או"ח בלשונות רש"י אריכות גדול, ומקור ברוך מבוא (פ"ט.) הקדמה סי' ח', ופרד"י תשא (דף שי"ז.)

כג) וירגמו אותו אבן, ובפ' שלח (ט"ו ל"ה) וירגמו אותו באבנים, וראיתי בשם הג"ר ישעי' מפראגא ז"ל, שהמקושש הי' צלפחד ורצה להודיעם שמחלל שבת במיתה, ובהוציאו אותו לסקלו הי' בכל אחד ואחד כוונה אחרת בזרקו אבן, אחד חשב שצלפחד צדיק ואינו מחויב מיתה, אבל מה אעשה כי ה' צוני, ואחד חשב מסתמא הוא פושע ישראל לכן כ' אבנים שהי' בו כוונות הרבה אבל במקלל הי' כל אחד ידע שהוא פושע ישראל ובא לו מיתה, והזריקה הי' כמו אבן אחד בכוונה א' לכן כ' אבן והטעם עוד יותר בזה שפרש"י על וסעדו לבכם (וירא י"ח ה'), ולא כ' לבבכם כי מלאכים אין להם רק לב אחד, וע"ע בס' שיח השדה

שם) ובני ישראל עשו ערש"י, ובסנהד' (מ"ב:), ובס' קשות מיושב להגר"י פיק ז"ל מ"ש ברש"י זו עש"ה, וע"ע בפרד"י תשא (דף שכ"ט.):