פרדס יוסף ויקרא לא

וזה מורה שהקפיד על מין היונים שיהיו קטנים, וגם היונה נוחה להכנע לא כן התור, התור היא מעופות הנוסעים ולא היונה

טו) ומלק, ערש"י ורא"ם ומ"ש בדבריו בלח"מ פ"ו הכ"א וכ"ג ממעשי הקרבנות, וראש יוסף חולין (דף כ') בזה

שם) והקטיר המזבחה ונמצה דמו מסורס, ובאמור (כ"ב כ') וינזרו, עמ"ש לעיל בפסוק ב' בזה ובס' תוספות ברכה ואתחנן (ה' ה')

שם) ונמצה דמו, בפענח רזא משום שהדם מועט, ואם הי' מקבלו תחלה במזרק לא הי' לו כדי ליקח ממנו אח"כ להזאה לכן ונמצה מתחלה על המזבח עצמו

טז) מראתו בנצתה, בזבחים (ס"ה.) מראתה זה זפק, שורש ראה לכלוך וטנוף, לראוה בך (יחזקאל כ"ח י"ז), וכן מוראה ונגאלה (צפניה ג' א') ושמתיך כראי (נחום ג' ו') ובלשון חז"ל גרף של רעי, (חלוף א' לע' ממוצא אהח"ע), ובגמ' אי' אי קורקבן בכלל בני מעים, וקיי"ל דאינו בכלל מעים, ובתורה תמימה הק' על הש"ך וט"ז יו"ד ר"ס ע"ה אי קורקבן בכלל בני מעים, ולא הביאו גמ' כאן, ובשבת (קנ"ב.) קורקבן שאינו טוחן, ופרש"י שאין בני מעים טומנין אכילתו, הרי דכלל קורקבן בשם בני מעים, אך התם באדם מיירי ואין לו קורקבן והוא שם מושאל מעוף ולכן פרש"י ב"מ. ובערוך קורקבן הביא שהוא קראפ כמו בזפק, וזה אינו כי זפק וקורקבן שני אברים הם, וקורקבן בעוף במקום קיבה בבהמה ששם טוחן המאכל ונקרא פיפיג, וזפק הוא המתחבר לושט. והר"ר ישעי' ביעזינסקי מראדום כתב לי דעירב כאן ל' זכר ול' נקבה, לכאורה הוי מן הדברים שמשתמשים בב' לשונות ברש"י בראשית (ל"ב ט'), אמנם אינו כן דעוף ל' זכר, וכ' והקריבהו ראשו דמו, וגם כאן מראתו, אך המראה הזפק ל' נקבה, ועלה קאמר בל' נקבה בנצתה של המראה והשליך אותה, ואף דעולה רק מזכרים אמנם בעוף אמרי' אין תמות וזכרות בעוף, וגם נקבות כשרות והם בבחינת זכר לכן כל הפרשה בל"ז חוץ מן המראה דהיא פחיתותה ונקרא בל"נ

ז) רש"י שבע ומהודר דאם ימרט הנוצות יראה העוף קטן מאד, וע' שבת (ק"ח.) ורמב"ן ומ"ש כזה במהרש"א עה"ת, ובהתורה והמצוה סי' פ"ט יש הבדל בין "נוצה, כנף, אבר", הנוצה כולל הנוצות שעל כל הגוף, וכנף ואבר הונח על האבר המעופף הפרק העליון שבו מחוברים הנוצות נקרא אבר, והנוצות המחוברות בו שגם יעוף נקרא כנף, וע"ע שם ובאילת השחר סי' שצ"ט, הפרק העליון באבר המעופף שבו מחוברים המכסים האברים המבדילים בין הצואר והגוף כידות האדם נקרא "אבר" כמו ארך האבר (יחזקאל י"ז ג'), אבר כיונה (תהלים נ"ח ז'), והנוצות הארוכות המחוברות שבו יעוף נקרא כנף והפרק בעצמו נקרא אבר ומזה יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו כי דרך הנשר ליקח גוזליו ע"י הכנפים וישאם על האבר הפרק העליון שהוא חזק לסובלם שלא יפלו

שם) ולא יבדיל, ערמב"ן ובתפארת ישראל בחומר בקודש סי' פ"ו הביא רש"י דהכא, וכ' דאין לרש"י לימוד על קריעת מגבו ע"ש, ונעלם ממנו תירוצו של הגור ארי' כאן וע' גרש כרמל, ובהתוה"מ סי' צ' ושל"ג מלת לא תתפרש לפעמים אזהרה ולפעמים שלילה פשוטה, ומענין המאמר יודע לנו שבמקום שהי' עולה על הדעת שהוא מצוה, יתפרש שהיא שלילה כמו כאן פירושו א"צ להבדיל ואם הבדיל כשר, לפי שנ' בעולת בהמה ונתח אותה לנתחיה הי' עולה על הדעת שבעולת עוף ג"כ מצוה להבדיל לכן אמר בדרך שלילה "ולא יבדיל" שא"צ להבדיל ואינו נמנה בו לאווין ואם הבדיל כשר, אבל בחטאת עוף ולא יבדיל הוא אזהרה ואם הבדיל פסול כי פה השלילה הפשוטה למותר כי מאין נאמר שהי' מצוה להבדיל, ומעולה לא נוכל ללמוד שדיניהם משונים זה מזה, ומאחר שהשלילה למותר נדע שכוון במלת "לא" אזהרה בלאו, וע"ע באילת השחר סי' רכ"ז וע' כזה בזבחים (ס"ז:) ותוס' שם שכ' שמכל לאווין ל"ק דכאן סברא דצריך להבדיל, ועמ"ש לעיל בפסוק ה', ובפ' משפטים (דף רמ"ג.) ולקמן (ב' י"א)

שם) רש"י א' המרבה וא' הממעיט, במנחות (ק"י.), ועט"ז או"ח סי' א' סק"ב, ובשפת אמת תרל"ו כ' בעבודת הבורא אין נ"מ בריבוי רק בהתעוררות רצון אמת בלב, ואדרבה מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר חשוב יותר עש"ה ובש' תרל"א, והרבי מקאצק ז"ל אמר דאפילו המרבה צריך ג"כ כוונה, ובברכות (ה':) אי משום תורה דלא אפשית (רש"י שלא למדת הרבה כרצונך) שנינו א' המרבה כו', ודמיון תורה לקרבנות למ"ש שם במנחות דעוסק בתורה כהקריב קרבנות, ובתענית (כ"ו:), ובס' תוספות ברכה הביא דסתם ר' אליעזר הוא ר"א בן פדת