פרדס יוסף ויקרא שא

לנו פילאנטרופים כמו קודם. נתמעטו הלבבות, נתקטנו המוחות. בשביל שאנו נותנים לזרים כחנו כמ"ש [הושע ז' ט'] אכלו זרים כחו והוא לא ידע

וברשב"א ר"פ לוה"ג הדר, ריגוג לשון חמדה כדכ' ונחמד העץ ותרגם ומרגיג וכו' (ובדף ל"ה) ודאי קים להו דהדר היינו אתרוג ורק זה סימן והוכחה גמורה שהוא שם האתרוג וכו', ועי' בריטב"א, והר"מ בהקדמה לזרעים כ' ג"כ לא נסתפקו מעולם מה הדר, והי' הלמ"מ מסורה בידם שהוא אתרוג אלא שנחלקו מאיזה תיבה מהפסוק מרומז, וברמב"ן כאן ג"כ משמע כן, ועי' בס' ארבעה טורי אבן שא"ש בזה קו' תוס' (ל"ג) ד"ה ואימא מה ס"ז ליפסל מידי הדר כ' בקרא. ולהנ"ל ניחא דהי' להם בקבלה, רק רצו לסמוך הרמז בקרא וגם אסמכתא בעלמא, ועי' מג"א סי' תרמ"ח סקכ"ה שרמז לתוס' הנ"ל. וזה כוונתו דמורכב פסול דלא מקרי אתרוג כלל ע"ש אריכות, ועשו"ת בכורי שלמה או"ח סי' כ"ה והבאתי בפ' שמיני (דף קג:)

ובמורה נבוכים ח"ג פמ"ג. ביציאה ממדבר בלי פרי וצמיחה ומים. ובבואם לארץ המצומחת צותה תורה להביא היפה מכל, אתרוג היפה מפירות. לולב היפה מעלים וענפים. הדס היפה מריחות. וגם ערבה היפה מדשאים – ובפענח רזא "פרי עץ הדר" בגימ' אתרוג עם הכולל, כפת חסר שיבא לולב אחד. ראש וסוף התורה, בראשית לעיני "ב' ל'", של נביאים, יהושע ויהי, שמואל ישראל, "ו' ל'" אותיות לולב, שמקיים מצות לולב קיים כל התורה ונביאים - אם לא אעלה לך את ירושלים על ראש שמחתי, "אעלה" ר"ת אתרוג ערבה לולב הדס, והחוב ד' מינים מין ארץ ישראל

ובסוכה [לו.] אתרוג כושי כשר דומה לכושי פסול, בא"י שרחוקים מכוש פסול כושי, ובבבל שקרובים כשר, בעמוס [ט' ז'] הלא כבני כושים ישראל, כשתביט על כושי תדמה שגם הדם בעורקיו שחור, אבל כאשר יפצע תראה שדמו אדום, כמו באדם לבן, וכן בנ"י אל תראני שאני שחרחרת שזפתני השמש [שה"ש א' ו'], יש יהודים שמראיהם שחור סר צר אלקים מפניהם, אבל ע"י פצע קל השחרחרת תעבור, והיהודי מופיע לעיניך, ובגמ' הנ"ל שכשרותו של אתרוג הכושי תלוי בתכונתו או במקום, כן היהודים בעת שהוא בסביבה יהדות והשליך מעליו על אלקים, זה הוי אתרוג הדומה לכושי או ככושי בא"י ופסול, משא"כ במקומות שכושי כדרך גדולו בחו"ל, תנאי המקום גורם לשחרותו, אז אין להרחיק יהודי כזה מגבולינו, כמו בנח יש דורשין לשבח וי"ד לגנאי אלו הי' בדורו של אברהם ל"ה צדיק, וכן אם קובע עתים לתורה ושומר שבת בארצנו, אינו דומה לשומר במקומות החפשים, ופ"א אסרו להג"ר ישראל סאלאנטר ז"ל בט"ב שהתאספו לאכול אחר הקינות, והלך שמה ופתח הדלת ואמר חשק טוב לכם, והם חשבו שיחרפם כיאות, ואמר להם מדוע לא תבינו, שלפחות יהי' בחשק ולתיאבן ולא להכעיס, וכן שוקלים בכף מאזנים המצות לפי המקום והזמן

ובשו"ת חת"ס ח"ו בחי' על פ ו (דף ל"ו.) הביא מההפלאה ז"ל, הא שדונוי. פסול דבברכות (לה:) הרבה עשו "כרשב"י" ולא עלתה בידם, כרשב"י ולא רשב"י ממש, דמי שכוונתו לש"ש בודאי יעלה בידו אבל הם עשו כרשב"י נדמו לו רק, לכן לא עלתה בידם, וז"ש אתרוג הכושי היינו הצדיק המשונה במעשי ככושי המשונה בעורו הוא כשר, אך דומה לכושי שרוצה לדמות עצמו כרשב"י זה פסול ע"ש באריכות ופח"ח – ובס' תולדות אפרים, י"ל כיון דמינים אלו משמשים בתור כלי זיין נגד יצה"ר כסוכה (ל"ח.) דין גירא בעיניו דשטנא, ובמדרש פ" דישראל אינון נצוחייא, ובשעה שישראל יוצאין למלחמה, זקוק להם איזה זכות כרש"י בשלח (י"ז ט'), ומצינו דשיעבוד הלב להשי"ת הוא זכות המועיל לנצחון האויב, כר"ה פ"ג מ"ח דלכך הרים משה ידיו, ונבחר לולב שטבע עץ תמרים להיות גדל ישר למעלה בלי שום נטיה לצד וכיומא (ל"ח.) מתמר ועולה כמקל, ועי' סוכה (מ"ה:) מה לולב אין לו אלא לב אחד כך ישראל א"ל אלא לב א' לאביהם שבשמים: בקידושין (ע"ג.) דרש ר"ז גר מותר בממזרת רגמוהו כ"ע באתרוגים כו' וצ"ב, ועי' יומא (כ"ו:) פ"א נסך ע"ג רגליו ורגמוהו באתרוג, וכ' רש"י להודיעני שניסך המים רק בשעת נטילת לולב, אבל כאן קשה מה נפק"מ במה רגמוהו, ובס' הדוה"ע כ' דהוא סגנון מליצי שסתרו דבריו מהאתרוג שבידם, דהדרש הוא דכ' לא יבא ממזר בקהל ה' וגרים לא איקרי קהל, ויש בזה זלזול לגרים, ורצו לסתור דברי ר"ז שלא טוב עשה שזלזל כבוד גרים כי אדרבה גרים חשובים לפני ה', ויש להוכיח זה מאתרוג שירמז על אברהם, וכמד"ר כאן פ"ל פרי עץ הדר זה אברהם והי' ראש לגרים עי' סוכה (מ"ט:), ועי' במד"ר פ"ח אברהם ושרה שהיו גרים והי' אברהם ירא ה' וכו' וכן יתברכו כל הגרים ע"ש, והפי' ורגמוהו כלו' סתרו דבריו עם אתרוגים שבידם, שאדרבה גדול כבוד הגרים וחלילה לזלזל בהם

ובענין נסוך המים כתב לי הרה"ח חכם וסופר ר' אברהם זושא פרידמיאן נ"י מווארשא באחד מהערותיו לספרי פרד"י בפ' חיי שרה (דף (ק"ס.), על מה שהבאתי שם שאותו היום שבא אליעזר לבאר הי' יום א' דסוכות, ואפשר דמפני זה תקנו נסוך המים ביום זה כדי להזכיר חסדה של רבקה שנתנה מים לשתות לאליעזר וגמליו, ועי"ז נגמר הזווג עם יצחק ויצא עם ישראל, ואולי