פרדס יוסף ויקרא כט

לכבודו ית', ולא אדם קדמאה בטרם החלו האמונות הטפלות לרוב בארץ הי' מקום לטעם רמב"ן ולא רמב"ם "ולא אדם מאוחרא" בקרבנות של אברהם שנקרא ג"כ אדם בלשון של חז"ל, ויתכן טעם הרמב"ם להעתיק בני דורו "מזבחי שעירים" אך אין מקום בו לטעמו של רמב"ן

וגם י"ל דאחד מן התנאים המכשירין הקרבן שיהי' נולד כדרך הנולדים ויוצא דופן פסול (בכורות נ"ז.) ומרומז מכאן "מן הבהמה" שיהי' נולד כדרך הנולדים וכלל זה לא נאמר בב' מקומות. על אדה"ר שהקריב קרבן מקרין מפריס (חולין ס'. ושבת כ"ח.) שנולד כך מששת ימי בראשית. וג"כ אילו של יצחק (אבות פ"ה מ"ו) שנברא ע"ש בין השמשות. הרי דהוכשרו למזבח אף שלא נולדו מן הבהמה כדרך הנולדים. ועליהם לא הי' המצוה להקריב מן הנולד דוקא. וז"פ לא אדם קדמאה. אדה"ר. ולא אדם מאוחרא. אברהם. וע"ע בס' תורת העולה מהרמ"א ז"ל ח"ב מפרק א' ואילך

וע"ע רמב"ן בראשית (ד' ג'). וכמו"נ הנ"ל מפורש במד"ר אחרי (י"ז ג') יהיו מקריבים לפני ויהיו נפרשים מע"ז וכו'. ובמכילתא בא (י"ב כ"א) וברש"י שם משכו מע"ז ושחטו הפסח לשם ה'

(ובדרך אגב, דעת רש"י זבחים (ק"ט) ד"ה ת"ל, דהיפך בצינורא הוא מצוה, וכ"מ במעילה י', ועי' אגלי טל מלאכת זורע ושו"ת אבני נזר או"ח סי' ע"ג ע"ד, בהא דמהפך בצינורא אם הוי בגדר עבודה, ובקול תורה סי' כ"ה הביא דהא גם בשבת הי' מהפכין בצינורא כסוכה (נ"ז:) ומוכח דהוי עבודה דאל"כ איך מותר בשבת, וא"ש בזה קו' שו"ת חמדת שלמה אה"ע סי' י"ז הא דיבמות (ל"ג:) זר ששימש בשבת אי בהקטרה כו' וק' הא הקטרה נפסלת והו"ל מקלקל ע"ש, וי"ל הכוונה על זר שהפך בצינורא דחייב משום שבת ומשום זרות דאין הקטרה נפסלת ע"י היפך הזר בצינורא, ובאב"נ האריך מתי מתקיימת מצות הקטרה בקדשים. ובספרי קרח מבואר דאע"פ דכשנותן האיברים על האש קיים מצות הקטרה אכל אינו עולה לרצון עד שתאכלנו האש, וע"ע ביראים מצוה שע"ד ומצות הקטרה שנותן על האש על המזבח ומיד כשעשן יוצא קיים מצות והקטיר. ובס' סביב ליראיו על היראים מהגאבד"ק פינסק שליט"א כתב כוונתו. כמ"ש מל"מ פ"ו ה"א מתמידין דאין שום חיוב להפוך בצינורא כדי לקרב עבודה ע"ש, וזה כוונתו דמיד כשעשן יוצא אע"פ שלא הפך בצינורא ע"ש)

יא) ירך המזבח. תרגם צדא דמדבחא. וכן בפקודי (מ' כ"ב) ושם ברש"י כ' ירך תרגומו צדא כירך הזה שהוא בצדו של אדם. ובתהלים (מ"ח ג') ירכתי צפון שדא בצפונא. ושם (קכ"ח ג') בירכתי ביתך שדא דביתך. וכ' וש' ממוצא סברה א' נותנים להחליף, ובתוה"מ סי' ס"ה השמות "פנים ואחור כתף שכם צד ירך" הושאלו מן גוף האדם אל עצמיים בלתי בעלי אברים, ובבית יש הבדל בין בית שארכו יתר על רחבו ולפניו חצר, שאז יקרא החצר בשם פנים ושם צדדיו הם כתפי הבית, וחלקי הבית הקרובים למערב הם ירכתי הבית וצד מערב. נקרא אחור, ובבנין מרובע יקרא צד מערב בשם ירך, והמזבח שהכבש שלו הי' בדרום צד דרום הי' פני המזבח וצד צפון הוא הירך, (אילת השחר סי' רצ"א)

ויש ג' תאוות לאדם, אכילה ממון נשים, ושחט אותו, (היצה"ר) נוכל לבוא רק בביטול ג' תאוות, "על ירך" נשים, "המזבח" תאות אכילה, "צפונה" ממון מצפון זהב יאתה (איוב ל"ז כ"ב), ובתולדות יעקב יוסף כ' קדשי קדשים שחיטתן בצפון, יש ביראים וצדיקים, אשר שחיטתן בצפון כשיבא לדבר שבממון, כאן כל צדקתם נשלם, ולא יוכלו לעמוד בנסיון על פי רוב

שם) על המזבח, על בסמוך ויש פלוגתא. בזה אם בעינן על בסמוך או לא ולפעמים עליו ממש ע"י שכפל מלת עליו, עי' אילת השחר סי' תקע"ד, ועפרד"י שמות (כ"ז.). משפטים (רנ"ז:), ותצוה (רצ"ג.)

יג) ירחץ במים, ולקמן (ד' י"א וכ"א) לא כ' ירחץ במים, דכאן במזבח אין מן הכבוד להעלות מאוס, ושם כ' להוציא מחוץ למחנה לשריפה במקום חול אין נחשבת שריפה בקודש

יד) ואם מן העוף, רש"י יכול כו' שי' רא"ם אף דאין למדין בקדשים למד מן הלמד ודבר המלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, מ"מ הני מילי בהיקש, אבל הכא כתיב ו' מוסיף על ענין ראשון והוי. כאלו כ' קראי בהדיא, עי' ראש יוסף חולין (כ"ג.) שהק' שמפורש בזבחים (מ"א.) ו' מוסיף על ענין ראשון וקרי לי' היקשא, אך כוונת הרא"ם דזה חשוב היקש. רק שאינו היקש המסור לחכמים בעל פה רק כמפורש בקרא להדיא ע"ש ולח"מ פ"ג ה"א מאיסורי מזבח