פרדס יוסף ויקרא כח

ח'), וי"ל דנדב ואביהו חטאו בזה ולכך לא כ' הכהנים שהרי נו"א לא עשו כן משא"כ בנתחים, ובפענח רזא כ' די"ל דצריך בקיאות גדול להבעיר האש ולא כל כהן בקי בזה, אבל ק' הא מזבח גבוה ה' אמות וע"כ הי' צריך להעלות עלי' וא"כ איך הי' יכול לילך, ואף הא בכלי שני חם מקצתו לם כולו (ביו"ד ס' קכ"א) וי"ל שאני אש משמים דיש לו גבול ואינו חם כלל, ואע"פ שהי' עמו גם של אש הדיוט. ובחת"ס כ' דבזבחים (ק"א:) פליגו אי נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי וק' שיהי' פנחס כלוי כל מ' שנה, וי"ל נהי דכהן לא הי' לזרוק ולהקטיר אבל הצתת אליתא ועריכת אש הי' עושה, עי' תוס' ישינים יומא (כ"ד:) דאין זר חייב עלי', וא"ש בכל עבודות כ' בני אהרן שהם כהנים לאפוקי שאינם כהנים כפנחס ובניו, אבל עצים כ' בני אהרן הכהן דמוסב על אהרן שהוא כבן בניו שלו אפי' פנחס יבערו אש על מזבח. וברמב"ן כאן ע' בהגהות חשק שלמה זבחים (ט"ו:) על הגמ' לאפוקי כבבא לא. וברמב"ן כ' י"ג גבבא לא, פי' דצריך שיתכוון להעלותו ע"ג מזבח ולא יחשוב להעלותו ע"ג אש של קש ושל גבבא, כמ"ש כירה שהסיקוהו בקש וגבבא

ט) רש"י לשם עולה יקטירנו עמ"ש בזה בלח"מ פ"ד הי"א ממעשי הקרבנות

שם) אוה"ח וק' למה לא הקריב השה לעולה בקרניה וכו', כבר הקשה זה הרמב"ן יתרו (י"ט י"ג) ועי' ס' יום תרועה שם. וג"כ לא הזכיר את הרמב"ן, ועמ"ש בפרד"י וירא (דף קל"ז) ויתרו (ק"נ)

שם) ורחץ במים. במורה נבוכים ח"ג פמ"ה כ' להכי הי' קטורת, שהקריבו בכל יום הרבה בהמות והי' נשרף ורחצו קרבים ומעים והי' ריח רע, ולכן הי' ב' פעמים ביום קטורת להפיג הריח רע מבגדי כהונה

שם) ריח נחוח, עי' מעשה ה' מאמר ב' פכ"ז

שם) רמב"ן. בענין קרבנות חקרו הראשונים האם הי' צריך למתנות בשר ודם, החפץ ה' בעולות, ורמב"ם כ' דהיו משורשת ע"ז בימי קדם וקשה הי' לעקרה מאמונות העם וצוה להקריב קרבנות למען לא יקריבו לאל אחר וכמ"ש באחרי (י"ז ז') ולא יזבחו עוד לשעירים, ובמו"נ ח"ג פ"ג ול"ב, מלפנים חשבו שה' יחפץ בקרבנות ובלעדם אין דת, ואלו קם נביא ויאמר לא יחפץ ה' עולה וכליל, אז כל העולם היו קם עליו, ולכן לא רצה לבטל הקרבנות וצוה להקריבם לפניו ולא לאכילה, ורמב"ן הק' דהרי מצינו עוד קרבנות בקין והבל, ונח אחר צאתו מתיבה ואז לא הוחלו עוד האנשים לקרוא בשם אלקים אחרים ולזבוח לשעירים. ובעקידת יצחק שער מ"ח כ' כי בטבע האדם שמשתוקק להכיר תודה לאיש חסדו ומטיבו, ויש לו עונג פנימי אם יש בידו לשלם גמול למי שעשה לו טובה, ומכ"ש לה' המטיב עמנו על כל פסיעה בודאי יש תשוקה להכיר תודה ומאהבת ה' עמו רצה לסבב להם העונג הגדול הזה וצוה לעשות לו משכן ולהקריב קרבנות כדי לשמח לב ישראל, נמצא לר"מ שורש קרבנות ברעתם של ישראל דקשה הי' להפרישם מע"ז, ולבעל עקדה נהפך הוא לטובת ישראל שאהובים אצלו, ורמב"ן כ' שקרבנות לעורר תשובה בראותו כל עבודות שנעשה לקרבן ישים על לבו דכל זה שחיטה הפשט וניתוח ועוד מהראוי הי' לעשות לו על חטאיו, וה' מרוב חסדו לקח תמורתו הקרבן ובזה יכנע לו לתשובה, אבל זה ניחא בקרבנות הבאים על חטא אבל של נדבה מה איכא למימר, ומזה יש להוכיח שהעיקר כדעת בעל עקדה דקרבנות מאהבת ה' לנו

ועל טעם הר"מ הקשו דמצינו דגם לעת"ל יהי' קרבנות בויק"ר פ"ב כל מקום שנא' לי אינו זז לעולם לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, בקרבנות כ' תשמרו להקריב לי, ולעת"ל לא יהי' ע"ז, ומזה ג"כ יש להוכיח כבעה"ק מחשיבתם של ישראל, ולעת"ל יהי' עוד יותר מקום לקרבנות, וע' בס' הדרוש והעיון שהרחיב הדיבור בזה, ובספרו ברכת אהרן מאמר ל"ו, והביא מישעי' (נ"ו ז') והביאותם אל הר קדשי וגו' עולותיכם וזבחיכם לרצון על מזבח, וראי' מזה להעקדה. ובישיעות יעקב הביא ג"כ ראי' לרמב"ן דבתפילות אנו מזכירים קרבנות שנקריב לימות משיח ואז לא יהי' ע"ז כמ"ש בישעי' (מ"ה כ"ג) כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, וג"כ כ' בתהלים (נ"א ט"ז) זבחי אלקים רוח נשברה אז תחפוץ זבחי צדק, וע"ס המדרש והמעשה דלר"מ עיקר הקרבן לתועלתו הרוחנית להזיר אותו מאמונות טפלות, ולרמב"ן רק של כבודו כביכול, ומרומזים בפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן לה' משום ב' חטאים. א' מכם להעלותם בתור מקריבים, ב' ועוד בתואר קרבן לה' לכבודו כביכול והוא האות של תשובה הפנימיות ובדביקות אליו ית'

ויבואר בזה הזהר חדש אדם כי יקריב מכם ולא אדם קדמאה ולא אדם מאוחרא,