פרדס יוסף ויקרא רפג

הת"כ עצמו שהחיוב הוא לספור בפה מדכ' ומנין שיספור לשני שבוע ת"ל והי' לך ימי שבע השנים וכו', ואם נאמר שהסיפור רק במחשבה שיזהרו ב"ד במנין לבד א"כ מה זה בא ללמדני, אע"כ בא ללמד גם על סיפור בפה כמו בספה"ע דצריך לומר יומי ושבועי עש"ה - ובשו"ת הרשב"א ח"ד סי' כ"ח שאלת מפ"מ נצטוו מקצת המצות בל"י ומקצת בל"ר, תשובה, בזה נתבאר הטעם במקצתם בגמ' ובמקצתם לא נתבאר, ואנכי לא ידעתי בספה"ע צוה בל"ר וספרתם לכם ובספירת של שמיטה והיובל צוה בל"י וספרת לך שבע שבתות, ובא בביאורו כי ספה"ע מוטלת על כל או"א וספירת שני השמיטה והיובל אינה מוטלת עכאו"א אלא על ב"ד, ובחיוב ראשית הגז בחולין (קל"ה.) בהמה משני שותפים חייבת ברה"ג ור' אילעי פוטר, מ"ט ראשית הגז צריך דוקא צאנך ולא שותפות, ורבנן למעוטי שותפות כותי, מ"מ לכ"ע לשון יחיד בזה למעט אחרים, למר שותפות כותי ולמר אפי' שותפות בנ"י, וראשית דגנך לכולם אתי למעוטי שותפות כותי עש"ה, וכן יש מצות אחרות שביאורו לנו הטעם בזה, ובחולין (כ"ט.) תזבח שלא יהי' ב' שוחטים זבח אחד ע"ש ומש"ל בפ' בהר (כ"ה ח') - ובדברי שאול הק' למה אמר יום אחד לעומר ולא ראשון אחר שיש אחריו שני, ול"ש תי' רמב"ן לענין יום אחד במעשי בראשית, ועט"ז ריש סי' תקפ"א, וי"ל דעשו להוציא מצדוקים שאמרו ממחרת השבת, ואם יאמר יום ראשון הי' משמע יום ראשון של השבוע, ועפרד"י ויקהל (דף שס"ג.) - עי"ל דראשון ל"ש רק כשיאמר אח"כ יום שני, אבל כאן מוגה ביום השני שני ימים א"כ מספר גם יום הראשון בכלל, ובזה לא יפול שם ראשון רק אחד, וכ"מ בהזאת אחת ואחת וכו' נמצא דמנה גם הזי' ראשונה בשם אחת ולא אחד וראשון, וע"כ כיון דסיפר אח"כ שתים ושלש יתכן בזה שם אחת

טו) תמימות במד"ר פכ"ח אימתי הן תמימות בזמן שעושין רצונו של מקום, ובידי משה כ' הא דהוסיף יום א' מדעתו, שאי' (תצא כ"ה י"ח) ויזנב בך כל הנחשלים שעשה עמלק לישראל בעלי קריין וסותר יום א' מספירות נ' יום, ולכן ניתנה התורה לנ"א יום, וז"ש אימתי תמימות כשעושים רש"מ, משא"כ אז שהרהרו ובאו לטומאת קרי ל"ה תמימות כי סותר יום א', ועשו"ת בנין ציון החדשות סי' כ"ט מ"ש במדרש הנ"ל: טז) רמב"ן גם ריב"י מודה דב"ל רק מדאו' דל"ד לעומר. עי' ס' בית לוי במנחת העומר בשער חדש בחו"ל בפ"ב אריכות, ועי' מהרש"א עה"ת

יח) על הלחם בגלל הלחם רש"י ורא"ם, והאריך בכנה"ג או"ח ומהאריכות לא העתקתי, ועי' מקור ברוך מבוא פ"ט ערך ניים, ועפרד"י תצוה (רצ"ג.)

שם) תיב"ע דלא עירובין, המפרש פי' בפ' תצוה ושם לא נמצא כלום, ועוד חסר כתרגם חצי הפסוק וצע"ג, ועי' בפ' אחרי (ט"ז ג') ובס' אהבת יהונתן

כא) בעצם היום הזה, ל"נ רק בשבועות ויה"כ דבשאר יו"ט רק לזכר מה שהי' קודם יצי"מ וענני הכבוד וכו' והיום אין לנו, אבל שבועות יש לנו גם היום התורה, ויה"כ יום סליחה, ולא חוגגין לזכר לבד רק בעצם יום הזה וכאן כ' מקרא קדש יהי' לכם ויל"ד יהי' לכם מיותר, דמקרא קדש מוסב על וקראתם, וי"ל עפמ"ש באו"ח סי' תצ"ד שלא לקדש בשבועות בעוד יום דבעינן תמימות ע"ש, אך תוספת יו"ט לא בטלה ככל יו"ט, דהחג כולל ב' ענינים תשלום ימי הספירה כמ"ש כאן, ושהוא חג הקציר כמ"ש במשפטים (כ"ג ט"ז), ומשום חג הקציר צריך תוספות ככל יו"ט, אבל קידוש אם יהי' בעוד יום יבטל התמימות, וביומא (פ"א.) מבעצם יום הכפורים מיעוטו תוספות מעונש ואזהרה ע"ש, וז"ש וקראתם בעצם יום הזה, היינו קריאה דקידוש שיהי' בעצם היום ולא בתוספת, אך מקרא קדש יהי' לכם למלאכה ומאכל ומשתה, כמ"ש ברש"י פסוק כ"ג זה אינו בעצם דוקא, עי' בס' גן רוה, ובדברי חנוך כ' על זה דקידוש יו"ט רק דרבנן כהמ"מ פכ"ט הי"ט משבת, ומג"א סי' רע"א סק"א, ואיך נוכל לפרש הפסוק על קידוש יו"ט שרק דרבנן, אך י"ל לפמ"ג בפתיחה כוללת בה' ברכות אות י"ט בשם שטמ"ק ביצה (ד':) דקידוש יו"ט דאו', וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' ל"ו, אך כל הפוסקים עונים ואומרים דהוי דרבנן, וי"ל דמג"א שם כ' אף דקידוש שבת דאו' מ"מ בקידוש שבתפלה יצא ע"ש, ובמנ"ח מ' ל"א דחה דבריו דבפסחים (קי"ז:) צריך להזכיר יצי"מ בקידוש והוא מה"ת, ובליל שבת דאין מזכירין יצי"מ בתפלה ודאי אינו יוצא ידי קידוש עכ"ד, לפ"ז י"ל דבאמת הכל מודים דקידוש יו"ט דאו' כשטמ"ק, וגם מלשון ר"מ פכ"ט הי"ח משמע כן) דכולם איקרי שבת, ול"ש יוצא בתפלה