פרדס יוסף ויקרא רעט

להשמיד להרוג ולאבד וכשניצלו הוא משתה ושמחה, בל בחנוכה הי' לעבור על דת וקבעו להלל והודאה והק' הט"ז או"ח סי' תר"ע סק"ב. הא גדול המחטיאו יותר מהרגו, כמ"ש רש"י תצא (כ"ג ט') ומד"ר במדבר פכ"א. ואמר לפ"מ שפסק הרמב"ם דאם נידן למיתה ואמרו לו עבוד ע"ז ותפטור מהמיתה, ועבד ע"ז חייב מיתה בב"ד, אבל אם הגזירה לעבוד ע"ז ואם לא יעבור יהרג, אז אם עבר ועבד ע"ז פטור ממיתת ב"ד, וא"כ בחנוכה לא הי' הצלת הגוף, דאפי' אם עבדו ע"ז ג"כ לא הי' נהרגים, אבל בפורים עיקר הגזרה להרוג ולאבד, רק אם הי' עובדים ע"ז הי' נצולים. ואכתי הי' מחויבים מיתה בב"ד, וממנ"פ הי' להם הצלות הגוף, או שהי' נהרגים ע"י אוה"ע, או שהי' נהרגים ע"י ב"ד, ודפח"ח

ושמעתי אחד שלח בנו לבית המדרש הגבוה בחו"ל והלך שם בשבת ואסר ? עם ישראל צריכים למלומדים שיוכלו להגין התלמוד מן האנטישימטים, וע"י כן יקדש השם, על זה אמר הכתוב ושמרתם מצותי וגו' ולא תחללו את שם קדשי, בתוך בנ"י, שאסור לחלל השם עם תירוץ שאח"כ יהי' ונקדשתי בתוך בנ"י

כג. ב) דבר ערמב"ן בענין מועדות ולא רצו שינהגו במדבר וכו', ובשו"ת ריב"ש סי' צ"ו כ' דלא נצטוו בשביתת מועדות עד לאחר שהוקם המשכן, וק' מנ"ל זה שלא שמרו מיד לאחר נותן תורה, ועמ"ש בזה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' קמ"ג, וכל"ח בקו"א אות כ"ו – ובמנחות פ"ד מ"ג אי' להיפך כל האמור בחומש הפקודים קרב במדבר וכל האמור בת"כ לא קרב במדבר וע"ש בהגהות צבי תפארת במשניות ווילנא, וק' ממוספין שהי' קרבין במדבר, אך באמת לא נזכר מוספין שלא רצה שינהגו במדבר, ובפנים יפות בפסוק ח' תמה ג"כ שבפירוש אי' במנחות שם דקרב במדבר. ובכל"ח אות ו' כ' עפמ"ש בחגיגה (ו'.) דתמידין ומוספין שהיו קרבין במדבר רק שבט לוי, ולא ישראל שמנודין היו מחמת עגל וכאן דיבר לכל ישראל. ולכן לא רצה להזכיר הקרבנות שהי' קרבין במדבר ולהם ל"ה חלק בזה עש"ה, ובהקו' הנ"ל קדמו בשו"ת הרשב"ש בנו של התשב"ץ סי' י"ב, וע"ע בס' אמבוהא דספרי פנחס (דף רמ"ה:), וע"ע ברמב"ן בענין שבות, ובשואל ומשיב שתיתאה סי' נ"ג

שם) מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי, ובפ"ו כ' אשר תקראו אותם במועדם, וכ' בשפת אמת תרנ"א כי ביו"ט אשר קדושה מיוחדת בזמן ההוא, אכל קדושת שבת צריכין לקרוא תמיד. שהשבת מאיר לכל ימי המעשה לכן לא כ' במועדו, וכן אמר החי' הרי"מ ז"ל שלכן בשבת אין מברכין שהחיינו כמו ברגל דמיני' מתברכין כל שיתא יומין נמצא קיום כל הימים ע"י השבת ול"ש לברך שהחיינו, (וצ"ע דבלא"ה ל"ש זמן רק הבא מרוחק ל' יום כמ"ש באו"ח סי' רכ"ה) – ובנועם מגדים כ' עפמ"ש במגילה (ז':) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ותיבת בלבד מיותר, וי"ל לזהר אמור (ק"ד.) בחגין אם הוא חדי בלחודי' ולא יהיב למסכנא עונשי' סגי וכו', אבל שבת אע"ג דלא יהיב לית לי' עונשא ע"ש, וזה אין בין יו"ט לשבת אלא אוכ"נ בלבד, שיאכל בלבדו בלי אורחים בשבת לא הוי עונש כ"כ משא"כ יו"ט, וז"פ אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו, ר"ל בשבת יוכל לאכול בלבדו אבל ביו"ט יעשה לכם לך ולעני, וז"ש מועדי ה' אשר תקראו אותם. ר"ל כר"מ פ"ו הי"ח מיו"ט דעיקר שמחת יו"ט להזמין עניים, וזה אשר תקראו אותם ר"ל להעניים, כמ"ש בש"א (ט' י"ג) אח"כ יאכלו הקרואים, אלה הם מועדי זה עיקר שמחת יו"ט – ובמלא העומר כ' שבת הקדמה למועדים, שבשבת (קי"ח.) אם שמרו שבת לא הי' שליטה לאוה"ע, וממילא ל"ה בטל סמיכה מב"ד בירושלים, והי' גם להלאה קידוש החודש וקידוש מועדים. נמצא שקידוש מועדים תלי' בשמירת שבת

ועי' שואל ומשיב תנינא ח"ב סי' פ"ה מענין יו"ט שני, ובשו"ת יד אלעזר סי' קל"א, ובס' מלאכת מחשבת כאן, ונחל אשכול על ס' האשכול ה' חנוכה, תשובה גדולה ממקורות נאמנים מש"ס בבלי וירושלמי וגדולי ראשונים ופוסקים ע"ש, ובס' חזון למועד ח"ד מהגאבד"ק פלאצק שליט"א בקונ' מועד ושבת מענין זה, והביא איזה תשובות מגדולים מענין זה שאין ב"ד יכול לבטל גזרה זו והמקור מפסחים (נ"ב.) וראשונים שם, ומגודל אריכות לא העתקתי עש"ה

ג) ששת ימים ק' מה ענין שבת לכאן במועדות, וגם ש"י תעשה מלאכה למה כ' זאת וכי מי שלא יעשה מלאכה בש"י לא יהי' מחויב לשמור שבת, ואמר הגר"א ז"ל מווילנא, דהכל קאי על יו"ט דששה ימים הם יו"ט, א' של פסח וז', א' שבועות, א' ר"ה. וסוכות א' וח' שמיני עצרת, ומותרין במלאכה לצורך אוכל נפש, וכ' הה"מ בפ"א ה"א מהל' יו"ט דבמלאכה שאינה אוכל נפש קרא מלאכת עבודה. וז"פ ש"י תעשה מלאכה,