פרדס יוסף ויקרא רעח

ה"ג, ומגילה פ"ד ה"י דאומרין תורתא וברה לא תיכסין ביומא מד לא דין טבא ע"ש, כ' התי"ט ברכות פ"ה מ"ג שדוקא האומר כן בתפלתו, משא"כ דרך דרש ע"ש, ועי' בגליון הש"ס מגילה דפוס ווילנא, וחכם צבי סי' ס"ז

כח) לרצונכם ערש"י ובשו"ת יד אלעזר סי' כ"א

לב) ונקדשתי רש"י שימסרו גופם למיתה, המוציא אתכם מאמ"צ, ההמשך כ' בס' לחם עוני, דישראל היו משועבדים במצרים קנין הגוף כחז"ל אם בגופם שלטו, וכי אפקעינהו ה' משם צריכים ג"כ לשעבד גופם להשי"ת לקיים מצותיו, וזש"ה ונקדשתי וגו' וא"ת דאין לה' עלינו שיעבוד הגוף, לז"א המוציא וגו' ששם היינו בשיעבוד הגוף, וא"כ גם אני זכיתי בגופם, ועפר"ד דרוש ב', ועשרה למאה דרוש ח'

קידוש השם, על כל עבירות חוץ ע"ז ג"ע ושפ"ד אם אנסו ורוצה להרגו אם לא יעבור ואינו בשעת הגזרה, גם הוא בצנעה, יעבור ואל יהרג דכ' וחי בהם, ועכו"ם דלא כ' וחי, צריך למסור נפשו על כל ז' מצות, ועתו"ס סנהד' (ע"ד:) ד"ה ב"נ, ומנ"ח מ' רצ"ו אות א', וגם יש חילוק בין אנסו על עבירה, ובין אם יוכל להציל עצמו ממות ע"י עבירה, ל"ש וחי בהם ולא שימות, ורק מניעת הצלה, וכתו"מ סי' שפ"ח ס"ג, ורצ"ב ס"ח, במסור דאם אנסו באיזה דבר להפסיד ממון חבירו ועי"ז ניצל, חייב לשלם כנרדף ששבר כלים, אבל אנסו להראות ממון חבירו פטור שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש אף נשא ונתן ביד וע"ש בש"ך, וכ"כ בהפלאה כתובות (י"ט.) ועי' שו"ת צפנת פענח סי' קמ"ג, בעניני קדוש השם, ובשעת השמד מחויב למסור עצמו אפי' על מצוה קלה, ואפי' על מנהג שיש צניעות לשנויי ערקתא דמסאני, וגם בפרהסיא מחויב למסור עצמו אפי' שלא מג' עבירות, ואין בפרהסיא פחות מעשרה בני אדם ישראלים בסנהד' (ע"ד:), וגם זכרים, ובמנ"ח נסתפק אם הנאנס בכלל העשרה, ועי' מגילה (כ"ג:) דב"ד עצמם ממנין, ויש דעות דצריך י' חוץ מהאיש

ובשיעור בפרהסיא מצינו שיעורים שונים בגמ', דכאן ובכתובות (ז':) אי' דלפרסום צריך עשרה, וכן במנחות (מ':) ולרמו בי' עשרה ולפרסמו, וכנגד זה מצינו דגם בחמשה הוי פרסום ביבמות (ק"א:) בחליצה צריך ה' דיינים לאפרסומי מילתא, ועי' בס' חליצה סי' קס"ט סי"ג, ומצינו דגם בג' הוי פרסום כגיטין (מ"ו.) כמה רבים ג'. ובפה"מ לר"מ הטעם משום פרסום, וב"ב (ל"ט:) מתאה בפני ג' שיתפרסם, ושבועות (כ"ה:) דידעו ג' ופרש"י דהוי פרסום, וערכין (ט"ו.) כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית לה משום לישנא בישא, ובתורה תמימה כ' דהיכי דפרסום הוא ענין כללי שצריך שיתודע לכל ישראל, צריך עשרה, אבל בדבר הנוגע ליחיד די פרסום ע"י ג' ע"ש ויתכוונו כל הסוגיות בזה, ועי' בפרד"י תשא (דף של"ו., ויקהל שנ"ט:) שהבאתי הרבה חדשות בענין בפרהסיא וציונים מש"ס ופוסקים עש"ה ותרוה צמאך בהם

וראיתי עוד בשפתי צדיק אות כ"ד שנסתפק אם רוצים לאנוס ב' אנשים, שא' מהם יעבור באם לא יעשה הראשון יעשה השני ויש עשרה. ואם הא' ימסור נפשו על קידש השם לא ישאר עשרה, ויהי' האחר מותר אח"כ לעבור ואל יהרג, וא"כ כיון דמ"מ יצטרך לעבור למה יהרג הא' ואח"כ יעבור הב', כיון דמ"מ יצטרך א' מהם לעבור יעבור מיד ולא יהרג זה, או דילמא מ"מ השתא איכא י' ומחויב למסור נפשו ואסור לעבוד וצ"ע - ובעבירות שיעבור ואל יהרג דעת ר"מ שאסור להחמיר על עצמו, ובחינוך כ' גדולי הדור וחסידים אם השעה צריכה לכך מותרים למסור עצמם, ובמ"ע א"צ למסור עצמו דבלא"ה יכולים לבטלו ממ"ע שיתפסוהו בבית אסורים, ובג' עבירות אם עבר ולא נהרג אין לו עונש עי' יו"ד סי' קנ"ז ע"א, וענובי"ק אה"ע סי' ע"ב בהיתר ב' דמרשב"א משמע דהוא רשע, והוא הביא ראי' דאינו רשע ע"ש, ובסי' ע"ד הק' על זה - וביומא פ"ה. יליף פקו"נ דוחה כל עבירות מותי בהם, והק' בתוספת יה"כ דלמה לענין שבת הוצרך ילפותא אחריתא, ובמנ"ח כ' חילוק בין אנסו לעבור עבירה זו, ואם לאו יהרגו וא"כ אונס ההריגה בא לו ע"י מצות ה', שפיר וחי בהם דע"י המצות יחיה האדם ולא שימות, אבל אם חלה ועל ידי העבירות יוכל להציל עצמו ממות, והחולי אינו בא לו מחמת המצוה, בזה ל"ש וחי ולא שימות דלא מחמת המצוה חלה רק היא מניעת ההצלה

וראיתי דבר נכון מהחידושי הרי"מ ז"ל על הא שכ' הלבוש דלא קבעו חנוכה למשתה ושמחה כמו בפורים, דבפורים הי' הצלת הגופים,