פרדס יוסף ויקרא רעב

דתורה אחשבי' אכילה לענין יה"כ הוי נמי אכילה לאיסור, כסברות השעה"מ בגה"נ של נבלה כיון דחייב משום גיד אף דאין בגידין בנו"ט, מ"מ עץ הוא ותורה אסרתה ממילא חייב נמי משום נבלה, אבל לא דמי לשם, בגיד דכ' לשון אכילה ע"כ לא יאכלו וגו' ומ"מ חייב משום גיד, ממילא נחשב נמי אכילה לענין איסור, אבל ביה"כ דלא כ' אכילה רק לא תעונה, ולכן חייב על שלכד"א דלאו עינוי הוא א"כ אינו מוכח דהתורה אחשבי' כילה, א"כ לענין איסור דכ' אכילה א"ח אף ביה"כ, ועי' בזה בנובי"ת או"ח סי' קט"ו

ובר"מ פ"ח ה"ה ממ"א האוכל גה"נ טמאה פטור דאין בגידין בנו"ט ואינו נוהג בטמאים, ובה"ו, האוכל גה"נ של נבלה חייב ב', ותמהו כיון דאין בגידין בנו"ט למה חייב משום נבלה וכמו בטמאה, וי"ל דלכאו"ק אמאי א"ח שלכד"א בכל איסורין נימא אחשבי' מדחזינן דאכל וער"מ פ"ה ה"ה משבועות שבועה שאוכל ואכל דברים שא"ר פטור שיצא ידי אכילה, וכן בשבועה שלא אכלתי ואכל שא"ר, חזינן דסברא דאחשבי' סברא טובה, אבל ניחא לסברות לח"מ שם, דהר"מ כ' שם בנשבע להבא שלא יאכל ואכל שא"ר פטור דאינו נחשב אכילה, והביא בשם הר"ן דבאמת באוכל שא"ר חשוב אצלו, ובשבועה שאוכל יוצא בזה דאי לא נחשב אצלו למה אכל, וכן נשבע שאכל ודאי נחשב אצלו כשאכל, אבל בנשבע להבא אחזוקי אינשא ברשיעא לא מחזקינן, ואמרי' להיפך אילו הי' נחשב אצלו לא הי' אוכל לעבור על שבועה, וידוע ד' הרשב"א ורדב"ז הובא במל"מ פ"י הי"ח מגירושין, גבי אין אדם עושה בעילתו בעולת זנות, אבל אם בא על נדה דחזינן דהוא רשע לא אמרי' אין כו', וא"כ א"ש דגה"נ של טמאה דמטעם טמאה פטור לא מחזקינן לי' לרשע, אדרבה מדחזינן דאכל ע"כ אינו נחשב אצלו, אבל בגה"נ של נבלה דמחייב משום נבלה, ולא שייך לא מחזקינן לי' ברשע דהוי רשע משום גיד, וע"כ חייב משום נבלה

ובענין תרומה כתבתי בגליון למשניות תרומות הערות ואעלה אותם כאן

פ"א מ"א חמשה אין תרומתן תרומה חש"ו עכו"ם ותורם שאינו שלו, ובתפא"י שלא ברשות בעלים, ואפ"ה בתרם משלו ה"ז תרומה, ערשב"א נדרים (ל"ו:) דזכות ל"ש רק כשמפריש משלו על של חבירו אבל משל חבירו צריך דעת בעלים, ועיו"ד סי' שכ"ח ס"ג וקצה"ח סי' רמ"ג, וערמב"ן גיטין (נ"ב) משמע דגם במפריש פירות חבירו על חבירו שייך זכיה, ועי' הגהות אמרי ברוך שם ויד שאול

והנה טבל בכ"ש אוסר דכהתירא כך איסורו. דחטה א' פוטרת הכרי, בע"ז (ע"ג:) ובתד"ה טבל, דבנדרים (נ"ח.) וירושלמי כ' הטעם משום דשיל"מ ולמה צריך ב' טעמים, ותי' דכהתירא כך איסורו ל"ש בטבל לתרומת מעשר דיש לו שיעור, ומשום דשיל"מ פעמים אין הבעלים בעיר ע"ש, ולכאו' לפ"מ דפסק בפ"ד ה"ב מתרומות דיכול לתרום משלו על של חבירו אפי' שלא מדעתו, א"כ אף אין הבעלים כאן יכול להפריש ובחרש עי' נובי"ק אה"ע סי' נ"ג, ובטורי אבן ריש חגיגה ד"ה תנינא, דרק לפעמים החרשות סיבה הגורמת שאינו מדבר, ולהכי נכלל בשם חרש גם שאינו מדבר, אבל העיקר שם חרש על שאינו שומע בלבד

פ"ב מ"ו תי"ט סד"ה כל, ועי' ביש סדר למשנה בזה, וי"ל דבבכורות (נ"ג:) ושני מינין דעלמא מנלן ומשני דמדרבנן, וע"ש בתוס' דתרומת פירות דרבנן. וד' ר"מ פ"ב ה"א מתרומות דתרומת פירות מדאו', ובספרי הובא בתוס' ועכ"מ ומל"מ, וא"כ הר"מ דבא ליתן טעם על כל מינין שלא יתרמו מזה על זה, ל"ה סגי בדרשות דש"ס משום דאכתי ק' שאר מינין מנ"ל. ולזה הביא מדכ' כדגן מן הגורן, דלדעתו דס"ל כספרי קאי קרא זה על כל המינין, אבל לש"ס דילן גם פסוק זה לא איירי בתרומת פירות, ניחא לי' להביא הפסוק המוקדם בתורה, ועי' מזה בס' יבין שמועה מהג' שו"ת שמן רוקח

פ"ד ה"ב תפא"י אות ו' חולין שהופרש ממנו המעשר, א"צ שיהי' המעשר קיים בשעת אכילת החולין, וכן מפורש בתוספתא פ"ה דתרומות בדברי ר"מ דאף שלא היתה אותה הסאה קיימת מפריש עלי' ואוכל, וע"ס עטור בכורים, ושו"ת פני האריה החי סי' כ"ב

פ"ד מ"ג במשנה ראשונה, מראב"ד פ"ג ה"כ שהטעם מוקף שלא יוכל לכוון שלא ממוקף, וכ"כ בש"ך יו"ד סי' של"א סקמ"ט, ועי' דגול מרבבה וחכמת שלמה

פ"ד מ"ה שיהי' ניכרין, ועי' פ"א מ"ט מחלה, ורי"ט אלגזי הל' חלה סי' ח' נסתפק אי בעינן שישייר שיעור כזית, או אפי' חצי זית חשוב שיעור עש"ה, ובאתוון דאורייתא כלל כ"ה, וע"ע שו"ת הרד"ד קמא או"ח סי' ל"ה ד"ה ולפ"ז: