פרדס יוסף ויקרא רסט

מהגרי"מ בידרמאן שליט"א כ' ג"כ דלא נמצא דיחוי באנשים, וכ"מ בזבחים (י"ב:) דוקא בהפריש קרבן והמיר או שנשחטה חשוב דיחוי ולא קודם הפרשת קרבן, אבל בספרי אגדה מצינו שהקשו איך מועיל תשובה למ"ד בע"ח נדחין, ומכהן בקטנותו אין ראי' דהוי כמחוסר זמן. שאין מחוסר מעשה בגופו כתוס' יומא (ס"ד.) ד"ה התם

ובתוס' ברכה הביא, מום נקרא בגוף או באבר, ויש גם חסרון רוחני שוטה ושיכור, בכורות (מ"ה: ובמגילה כ"ט.) האי מאן דיהיר בע"מ הוא, ובקידושין (ע':) כל הפוסל במומו פוסל, ובב"מ (נ"ט:) מום שבך אל תאמר לחברך, ויבמות (ע"ו:) ממזר מום-זר, ופסחים (קי"ב.) אל תעש מום בעצמך, ובפ' האזינו (ל"ב ה') שחת לו לא בנים מומם, ומוסב על חסרונות מוסריות

כב) לחם ערש"י והגדת ריח דודאים בהא לחמא דבר נכון, והבאתיו בפרד"י וירא (קי"א:)

כב. ב) וינזרו ערש"י ורמב"ן ומ"ש בפרד"י בשלח (דף ק"י.)

ג) יקריב ערש"י ורא"ם דבכרת ומיתות ב"ד עונשין מן הדין, וע"ס באר יעקב בכללי סוגיות כלל י"ח מ"ש הרא"ם א"א לאכילה בלא נגיעה, אישתמטתי' לי' רש"י חולין (כ':, ובנדה מ"ב.) דמצינו שתחב לו חבירו בפיו דמשום נגיעה לא מטמא ומשום אכילה חייב, ואח"כ מצאתי בגו"א שהק' כן, והא כללא דאעמה"ד לא נאמר בדין שמים אשתמיטתי' מחולין (קט"ו:) דפריך מה לחוץ שכן בכרת, וכ' תד"ה מה, דהוא גופי' לא ילפי' דאעמה"ד. ועו"ק דאעמה"ד יליף מכרת דאחותו במכות (ה'.) וז"ב ואמת, ולולי דברי רא"ם הייתי אומר דנשתקע הדבר ולא נאמר ואף בד"ש אעמה"ד, ועוד ראיתי בס' זכותא דאברהם דמשכחת בתחב לו חבירו בבית הבליעה, ולשי' הסוברים דגם לטומאת עצמו בעי כביצה דוקא וכמו לטמא אחרים, ועי' ב"ק (ע"ז. בתוס' ופסחים ל"ג:), א"כ משכחת דאכל רק כזית דאין חייב על נגיעה, כיון דאינו מטמא להקודש שאכל בלית בי' שיעורא, ואפ"ה חייב משום אכילה בטומאה, ועי' חולין (ע"א. ונדה מ"ב:) אי בית הבליעה הוי בית הסתרים או מקרי טומאה בליעה ע"ש, ועי' מלא הרועים ח"ב בעמה"ד אות ח' אריכות, בהליכות אלי' סי' ט', לימודי ה' סי' ה', שאגת ארי' על מכות (דף ה', ובפרד"י משפטים רכ"ג:) שהארכתי בזה עש"ה

ובני הרה"ח ר' דוד נ"י מפאביאניץ הקשה לי בפמ"ג בפתיחה לטריפות ד"ה אמנם, ומק"ו עצמו הי' לוקין כמ"ש המ"מ פ"ב ממ"א וכו' א"כ תו האיסור מפורש וכו', וק' דהמ"מ כ' רק אם אסור בלא"ה משום עשה עונשין מה"ד, אבל אם האיסור הוא ג"כ מצד הדין מה לי חד ק"ו או ב' סו"ס אעמה"ד, ואמרתי לו דבאמת כמ"מ קודמו ברמב"ן ביבמות (כ"ב:) וריטב"א שם, ועי' שאג"א סי' פ', ובס' הליכות עולם כ' הטעם דאעמת"ד דפעמים אדם דן ק"ו פריכא ולא אדעתי' לפי שק"ו ניתן לידרש מעצמו, ועי' לימודי ה' סי' ז' בזה, וי"ל טעם על רא"ם כאן דעל כרת עמה"ד דקמי שמי' גלי', ול"ש שמא יש פירכא, וזה טעם אם יש בלא"ה עשה ל"ש דילמא יש פירכא, דהרי חזינן דאיכא איסור בלא"ה, ולפ"ז י"ל נמי דגם אם האיסור ידעינן מק"ו אחר גם עמה"ד, דלחששא רחוקה לא חיישינן דילמא גם ק"ו השני אית לי' פירכא ודוגמא לזה דלמיתה א' חיישי' ולב' לא חיישי' בריש יומא וא"ש הקו'. ועדיפא מזה י"ל עפמ"ש קרבן אהרן שמיני פ"ב סי' ג', והובא בגנת ורדים כלל א' טעם של המ"מ, דכשאין איסור כלל ואנו רוצין ללמוד מן הדין. אומרים שלא יוכל הדין לתת ב' מדריגות, א', גוף האיסור, ב', העונש, אבל כשאיסור מבואר במקום אחר אז ילפי' רק מדריגה אחת מן הדין דהיינו העונש, דאל"כ למה אתי הק"ו ע"ש, א"כ מה החילוק אי האיסור ידעי' מכח עשה מפורש או מק"ו אחר, סו"ס אנו ידעי' האיסור ממק"א, וק"ו אתי רק לעונש ועושה פעולה א' לבד ושפיר עמה"ד, ולפי ק"א הנ"ל י"ל טעם ריב"א בתוס' ב"ק (ד':) ד"ה ועדים דבממון עונשין מן הדין, דדינא דגרמי להרבה פוסקים הוא דאורייתא עש"ך רס"י שפ"ו, ולפ"ז אף לפו' דמדרבנן, ואף למאן דלא דאין דדג"ר, היינו כשאינו רק גרמא בעלמא ולא נזק, אבל כל שיש ק"ו שזה נזק גמור וראוי לחייבו, מה תאמר שמא יש פירכא ואינו ק"ו, עכ"פ זה הוי יותר מגרמי שראוי לחייבו מדאו', דהרי הק"ו לפנינו שזה יותר מנזק, ובזה לכ"ע עכ"פ מידי גרמא לא נפיק וחייב מה"ת, וע"ע בשואל ומשיב תנינא ח"ג סי' ק"ה, ועמ"ש עוד בפרד"י בא (דף פ':)

ד) איש אוה"ח אבל קדשים שאוכלים ישראל