פרדס יוסף ויקרא רסא

היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו וכ' תוס' דהגט הי' על תנאי, ואע"פ שכ' הב"ח טעם שלא להוציא לעז על הגט, בכ"ז צ"ע לחדש דבר ע"פ סברא אם מצינו סתירה בכתוב וביש"ש גיטין פ"ב סי' ד' מי שנתן עיניו לגרש ובתוך כך מתה אין מתאבל עליה, מגיטין (י"ט.) כיון שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות, ויש להביא ראי' מב"ב (קמ"ו.) מעשה באדם א' וכו', וכ' רשב"ם הואיל ולא נכנס אלא לבודקה ולגרשה שוב אינו יורשה, ודעת הר"מ בטעם שאיש מטמא לאשתו, כיון דיורשה ולא אחר הוי כמת מצוה, וכיון דחושב לגרשה שוב אינו יורשה בטלה הסבה שיטמא לה, ובמו"ק (כ':) כל שכהן מטמא מתאבלין עליהם, וכ' הר"מ פ"ב ה"ל מאבל, דמצות אבל היא מצות טומאה, וכיון שאינו מטמא לכן גם אינו מתאבל עליה - ובחינוך מ' רס"ד לה יטמא מצוה, לא רצה מטמאין אותו בע"כ, ואין זה רשות אלא מצוה ע"ש והוא בסוטה (ג'.) ועתו"ס, ועי' שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' קל"ב בזה, וששה מתים מפורשים בתורה, אביו אמו בנו בתו אחיו ואחותו מאביו, ודוקא אם לא היתה לאיש, ואשתו אינו מפורש רק בגמ' דרשו לשארו זה אשתו, והר"מ פ"ב ה"ב מאבל כ' דרק מד"ס דעשהו כמת מצוה, ועמנ"ח מ' רע"א

ובר"מ שם הט"ז, טומאת קרובים דיחוי ולא הותרה, לפיכך אסור לכהן בעת שמתטמא לקרובו להתטמא ג"כ במת אחר, שלא יאמר הואיל ונטמאתי על אבי אלקט עצמות פלוני כו', ובמנ"ח מ' רס"ד אות א' תמה דמשמע דאם הי' הותרה הי' רשאי לטמא למת אחר, ולא שמענו זה אם תורה התירה דבר א' יעשה דבר אחר אשר התורה אסרתו, ובשבת דהותרה בקרבנות וכי יותר להבעיר אז אש אחר עש"ה, ובחלקת יואב ח"א או"ח סי' כ"ה תמה ג"כ בזה, דפשוט דאסור לכהן לכנוס לבית שיש בו ב' מתים א' קרוב וא' אינו קרוב ע"ש וד' רש"י ברכות (כ'.) דטומאת קרובים הותרה דהלאו לא נכתב על הקרובים, ובתוס' שם הק' עליו, ועי' יומא (מ"ו:) ובלימודי ה' סי' קל"א, ואסיפת זקנים ברכות שם - ואי מותר לטמא שלא לצורך תלי' בהותרה או הודחה, ועיו"ד סי' שע"ג בזה, ובמנ"ח כ' עוד חילוק בין הותרה לדחי', לפמ"ש בר"ן פ"ב דביצה דביו"ט ריבוי שיעורין מותר, כיון שהותר אוכל נפש, אף התוספות אף שא"צ לו, מ"מ כיון דמלאכה א' הוא שרי, אבל בשבת בפק"נ אם אמדוהו לב' גרוגרות, ויש ב' בעוקץ א' ויש ג' בעוקץ א' אסור מדאו' לחתוך מה שא"צ לו ע"ש - ואם מונח בבית קרובו ואינו קרובו אסור לכתחלה לכנוס לאותו בית, והוי ריבוי שלא לצורך אי אמרי' דיחוי, אבל אם הותרה מותר בב"א עש"ה, וע' חמדת ישראל ח"א מ"ע ל"ז, ובתורה תמימה אות כ"ז בענין דחוי'

שם) אוה"ח הביא ת"כ אלו לא נאמר לאביו הו"א מה אמו ודאי אף אביו ודאי אביו חזקה מנין ת"ל לאביו, ובדעת זקנים הביא ג"כ בכה"ד כ' יטמא לא מבעי' לאמו ודאית, אלא אפי' אביו יטמא, ובכ"ג לא מבעי' לאביו אלא אפי' לאמו ודאית לא יטמא, ועי' בכלי יקר, וק' אם נימא לאו אביו א"כ אינו כהן ומותר לטמאות, והתירוץ שמשכחת שא' מוחזק בכהן וא' מוחזק שהוא אביו, וא"כ אף אי לא אביו, הוא מהשני והוא ג"כ כהן, וכבר כ' כל זה בשו"ת הרשב"א ח"א סי' כ"ז, וכ' דאתי הפסוק שמטמאין בע"כ וכ"כ באוה"ח, ובזית רענן על הילקוט תמה מיבמות (ק':) שהק' כקו' זו, וכל התירוצים שייכי הכא, א', כגון כהן שבא על אשה בזנות, ויש לחוש שזינתה ג"כ מאחר ואסור לטמא לו קמ"ל דאזלי' בתר חזקה, עוד כגון שקדש ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא נדרים, שאפי' בנה מורכב על כתיפה יוצאת בלא גט, וא"כ אף אם זינתה עם כהן אחר בנה כשר, וע"ש בקרבן אהרן, וי"ל דבפ' תצוה (כ"ח א') כ' ואתה הקרב את אהרן ואת בניו לכהנו לי, חזינן דאלעזר ואיתמר לא נעשו כהנים מכח ירושת אביהם רק נתקדשו ונמשחו כהונתם מצד עצמם, ול"ק דאם לאו אביו אינו כהן, ז"א דנתקדשו מצד עצמן, וכ"כ ברמב"ן כאן בבני אהרן ב' קדושות, א' מכח האבות, וב' מצד עצמם כהנים, ובכל"ח אות א' האריך בזה, ובחמדת ישראל ח"א דף כ"ג ע"ג הביא מאב"נ ז"ל טעם דכה"ד מטמא לקרובים ולא כ"ג, דכה"ד הוא מפאת שהוא מזרעו של אהרן ושייך קירבה. אבל כ"ג מפאת המעלות, לכך ל"ש קירבה עש"ה, ועשו"ת צפנת פענח סי' פ', וקול תורה חו"ג סי' ל"ט, ופרד"י ח"ב (דף כ"ט.) מהג' מדראהביטש שליט"א - ובשו"ת בשמים ראש סי' רנ"ד תי' דמשכחת בעיר שכולה כהנים, דאי נמי אחר בא עלי' הוי כהן גמור, ואל תתמה על דוחק זה, דחז"ל אמרו כעין זה בב"ב (כ"ג:) בפ' עגלה ערופה ביושבת בין ההרים, ובחולין (י"א:) חבושין בבית האסורים, ואל תשיבנו דאי' שם אין אפטרופוס לעריות, וא"כ אף בעיר שכולה כהנים אפשר דעבר שם לא כהן, ז"א דלא ניחוש