פרדס יוסף ויקרא רס

עליות אליהו בהגהות אות ט"ז, והעיר מרש"י ברכות (ה':), ועי' תי"ט כלים פ"א מ"ה

וידוע דספק טומאה ברה"י טמא ובר"ה טהור, ואפי' כמה ספקות ברה"י טמא, ובאיסורין אין נ"מ בין רה"י לרה"ר, וגם ס"ס שרי, ובמנ"ח מ' רס"ג אות י"א נסתפק אם נטמא בס' טומאה ברה"י מה דינו לענין איסור לאו, אי לוקה אי נימא דרק לטומאה טמא בספק רה"י, אבל לענין לאו אפשר דאין לוקה דהוי כשאר איסורין, וכן בס"ס ברה"י אפשר דאפי' לכתחלה מותר לטמאות דס"ס שרי, וכן להיפך בס"ט ברה"ר דטהור אי מותר לטמאת עצמו לכתחלה בס' מת בר"ה כעל כל ספיקא דרבנן לקולא, או לענין הלאו ה"ה כשאר איסורין, וסד"א לחומרא עש"ה, ועי' שב שמעתתא ש"א פי"ב, ובשו"ת טוב טעם ודעת ח"ג סי' רל"ג הביא ג"כ בשם הצל"ח דלענין טומאת כהנים למת הוי כשאר איסור, וע"ע בשו"ת מהרי"א הלוי ח"א סי' ל"ט, ובשו"ת בנין דוד לש"ב הגאבד"ק אוהל שליט"א סי' א' אות ו'

וראיתי בשו"ת זרע אברהם סי' ו' אות י"ד שהביא ירושלמי פסחים ורי"ט אלגזי דאין נזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י, ולפ"ז גם כהן אינו מצווה, דכל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' אין הכהן מצווה עלי', וה"נ בס"ט ברה"י אי נימא דאין הנזיר מגלח אין הכהן מצווה, וכ"כ בשו"ת אור המאיר להג' מלובלין ז"ל סי' א' אות ה' ע"ש ועשו"ת נובי"ת יו"ד סי' ק"כ בענין נדה לבעלה, אין שייך דיני טומאה וטהרה לענין ספק ברה"י ורה"ר, וע"ע מ"ש בזה בחלקת יואב קמא יו"ד סי' כ"ט, ואתוון דאורייתא כלל כ"א ע"ש היטב ובמנ"ח שם אות י"ד דהמטמא את הגדול חייב אבל לקטן א"ח, וצריך קרא להזהיר גדולים על קטנים ואין לוקין ע"ש, ומוכח דקטן לאו בר מצות, לא משום שאינו בר דעת אלא שאינו מצווה כלל, ועי' בזה בפמ"ג בפתיחה או"ח ח"ב אות ג' שכ', דבל"ת קטן חייב רק שאין בו דעת, ועי' מזה בשו"ת כתב סופר או"ח סי' ז' שתמה בזה על הפמ"ג, דלא ידע לחלק בין קטן לחרש ושוטה דבשלשתן אמרי' דפטירו משום דלאו בני דיעה נינהו

ובבאר היטב יו"ד סי' שס"ט סק"א בשם בית הלל בטומאת נבלות ושרצים אין הכהן מוזהר מליגע בהן, וע"ס ד' חנוך על יו"ד שהביא מיומא (פ':) רש"י ד"ה ולא, כהנים מוזהרים ולא ישראל, משמע דכהנים מוזהרים אף בטומאת נבלות ושרצים, ובגליון הש"ס מרע"א תמה על רש"י בזה, דכהנים רק על טומאת מת מוזהרים, ועי' בכורות (כ"ט.) פרש"י כגון נבלות ושרצים שאינו מוזהר עליהם מליגע ע"ש, הרי בהדי' דאין כהן מוזהר על שאר טומאה. וע"ע חולין (ל"ה.) רש"י ד"ה דליכא וק"ל וכו', והא מוזהר מלפסול את גופו וכו', והא שם מיירי בשאר טומאות, וער"מ פט"ז ה"י מטומאת אוכלין שאף כהנים מותרים, להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאות מת

שם) לנפש לא יטמא בעמיו. פרש"י יצא מת מצוה, וק' למה צריך לכתוב כאן כיון דכ' בכ"ג בפסוק י"א, לאביו ולאמו לא יטמא לאשמעי' דלמ"מ מותר לטמאות, כ"ש לכה"ד מותר בטומאת מת מצוה וכה"ק ברא"ם, ועי' ס' ברוך טעם עדל"ת פרק ח' מ"ש בזה, ובפשיטות י"ל דבעמיו איצטריך לדרשא אחריתא, אם הוא כהן וצריך לעשות מצוה אחרת דהיינו מילה או עבודה, אפ"ה יטמא למ"מ, וכהאי גוונא בנזיר אי' כן במגילה (ג':) ברש"י ד"ה ולאחותו, ובברכות (י"ט:) ועוד

ב) כי אם לשארו רש"י אין שארו אלא אשתו. ובת"כ שנ' שאר אביך הוא, ופלא שזה כ' באחות אב בפ' אחרי (י"ח י"ב), וברשב"ם ב"ב (ק"ט:) שכ' והיו לבשר אחד, וכ' נמי שארה כסותה ועונתה וכ"כ בשאלתות, ועי' בהכתב והקבלה, ובתי"ט ב"ב רפ"ח נשאר בצע"ג, וע"ע במהרש"א עה"ת, ובתורה תמימה אות י' כ' דמצינו שאר לא קורבת אישות, ובכתובות (מ"ז:) שארה זו עונה, וכאן כ' לשארו הקרוב אליו, ואין יותר קירוב באישות, מאישות העולם אשה לבעלה, ואלה שחשבו דכוונת הגמ' דשארו פי' אשתו ממש, ובאמת לא כן אלא שחרו פי' קרבת אישות בכלל ע"ש

שם) רשב"ם לא יטמא להם ולא נאמר להם, וקשה דכאן לא נאמר פסוק זה רק בנשא (ו' ז'), ובפשט ג"כ צ"ע

שם) הקרוב, בת"כ למעט ארוסה, אליו, למעט גרושה, ועי' יבמות (כ"ט:) אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וערש"י שישראל מוזהרין על הטומאה מנבלתם לא תגעו, משמע דגם נשים מחויבות לטהר ברגל, ועמ"ש בפ' שמיני (י"א ח'), ובתורת תמימה אות י"א הביא ב"ח יו"ד סי' שע"ה דמי שגירש אשתו על תנאי אם ימות יהי' גט אינה מתאבלת עליו ע"ש, ויש להעיר ממ"ש בש"ב (י"א כ"ו) בבת שבע שהיתה מתאבלת על אורי' אע"פ שאי' בשבת (נ"ו.) כל