פרדס יוסף ויקרא כו

בחתיכה ספק חלב ושומן, ולהר"מ ל"צ לעד דבלא"ה מותר מה"ת ספק, וע"כ קו' הגמ' על דרבנן דספק אסור וע"א נאמן ע"ש, ולדעתי דוחק קצת דהגמ' אזל רק מדרבנן דסתם קאמר אימר דאמרי' וכו', משמע אף. מדאו', וקושייתו ל"ק דבספק כרת הר"מ מודה דאסור מה"ת, ער"מ פ"ט הי"ב מטומאת המת ובכ"מ שמצא בנוסחא ישינה כן. ואפי' אי אף בכרת ספק מותר מה"ת א"ש, דמודה באיקבע איסורא בחתיכה א' מב' חתיכות כהמהרי"ט הביאו המפו', ועכצ"ל כן דאל"כ לא משכחת אשם תלוי הא מה"ת ספק מותר, ועש"ש ש"א, ומלא הרועים ערך ספר"א

וברש"י גיטין (ב':) כ' דלא אתחזק איסורא דחלב בהך חתיכה איסורה גופה, ונתקשו המפו' מה בעי בזה, ובפשוט דסובר דבעינן אתחזק בחתיכה גופה, אבל במונח ב' חתיכות א' חלב וא' שומן ואנו דנין על אחת לא אתחזק בהך חתיכה, וכן באשה דודאי היא אשת איש, ואם א' אומר דיצאה מחזקת א"א, א"כ אף לדברי עד מודה שמקודם הי' בחזקת איסור, וזה"פ ברש"י, וכיון דע"כ גמ' מיירי בב' חתיכות וגם הר"מ מודה באיקבע איסורא דספק מה"ת לחומרא, ול"ק קו' הפנ"י שגמ' יכול לאיירי אף מדאו', שוב ק' מה מקשה הא אתחזק כו' הא הוי להתיר וע"א נאמן כפנ"י, ול"ש תירוצו דגמ' רק על מדרבנן, דהוכחתו רק מקושייתו על הר"מ, אבל לפ"מ שתירצתי הגמ' איירי גם מדאו' וק' כנ"ל, ועכצ"ל אף להתירא אין עאנ"ב באתחזק ודשב"ע, והטעם דספרי הוא מדאו' כמ"ש הנמ"י שם, דמילתא דעבידא לאגלוי'. ושהחמרת עלי' בסופה ודאי קושטא מסהדי, ופרסום כזה הוי כעדות ברורה, והא דאמרי' משום עגונא אקילו רבנן, דאף שנאמן מדאו' מ"מ חכמים הי' להם להחמיר, וע' היטב בנובי"ק אה"ע סי' ל"ג, אבל יש לחדש להפו' דדשב"ע לחוד בלא אתחזק ג"כ ע"א א"נ, ז"ד במעיד לאיסור אבל להתיר נאמן, ועי' בספרי פרי יוסף ריש גיטין דבר נכון

ובקידושין שם בינאי המלך אילימא תרי אמרי אשתבעי וב' לא אשתבעי תרי ותרי נינהו, ואי דאית לה חזקת כשרות תי' רש"י דאנו דנין על בנה ונולד בפסול, והק' הפנ"י דהוי ספק ספיקא ספק לא אישתבעי, ואת"ל אישתבעי שמא לא נטמאה, ונלפע"ד, להר"מ דספד"א רק מדרבנן לחומרא, וכ' המפו' דזה הטעם דספ"ס מותר דספק הראשון עושה שיהי' איסור דרבנן והספק השני הוי ספק דרבנן, עפנ"י קו"א כתובות סי' מ"ו וגנת וורדים כלל ס"א, והר"מ סובר דבכרת מה"ת לחומרא כנ"ל, והכא מיירי לענין עבודה בביהמ"ק דהי' מוחזק בכהן והי' עובד עבודה, וגם מקריב קרבנות בשבת וחייב מיתה, ולא הוי ספק הראשון מדרבנן ול"ש ספ"ס, אך ק' דבכל הש"ס מצינו דאף בספק מיתה ס"ס מותר, ורק שאי' עוד טעם דס"ס מטעם רוב, דספק הא' הוי ספק שקול, וספק ב' מכריע והוי רוב לקולא, והרשב"א הובא בפנ"י שם כ' דס"ס עדיף מרוב, דרוב לא מהני ביוחסין בכתובות (ט"ו.) וס"ס מהני, וא"כ י"ל הא דמהני ס"ס באתחזק, מטעם א' הנ"ל דהוי רק ספק דרבנן, וא"כ א"ש הכל דבכל הש"ס ס"ס מותר אף בעון מיתה דחשוב כרוב, וגם דאזלי' לקולא בס"ס ליוחסין אף דרוב ל"מ, מ"מ אחרי' הטעם דהוי ספק דרבנן כנ"ל, והכא איירי לענין יוחסין ולענין כרת ומיתה, וס"ס אסור ממנ"פ ול"ש ב' הטעמים וא"ש

ה) והקריבו בני אהרן הכהנים, בזבחים (י"ג.) שתהי' בכהן כשר ובכלי שרת ופרש"י שיהי' מלובשים בגדי כהונה, משמע דבג"כ הוי כלי שרת וכ"כ תוס' קידושין (נ"ד.) ד"ה בכתנות, ובריטב"א שם והובא ג"כ במשל"מ פ"ח ה"ה מכלי מקדש כ' דבג"כ לא הוי כ"ש רק דינן כקדשי בדק הבית שרק קדושת דמים, ועמ"ש בפרד"י תצוה (דף רפ"ט.) בזה, וברמב"ן כאן ע' באבני נזר או"ח סי' תקל"ה באריכות

שם) וזרקו את הדם, "דם" היא זריזות ורתיחות, "חלב" היא עצלות, ב' המדות נחוץ לאיש, למצות עשה צריך רתיחות, ולל"ת צריך עצלות, אבל אדם מחליף המדות, למ"ע הוא עצל, ולל"ת הוא זריז, ולכן החוטא הי' צריך להקריב הב' דם וחלב - והחוזה מלובלין ז"ל אמר שדם מקרבן בהמה עולה למטה מחוט הסיקרא ומחטאת למעלה מחוט הסיקרא ובעוף להיפך, בעולה למעלה וחטאת למטה, לפי שבהמה מקריב עושר ועולה נדבה ואין עושין מזה מעלה יתירה, והדם למטה כי אין להתפעל כל כך שעושר הביא קרבן, אבל חטאת עבור חטא, וזאת היא פלא שעושר יודיע עצמו לחוטא, ועבור זה שוה, שינהג עמו כבוד ולכן זורקין למעלה מסיקרא, אבל קרבן עוף מביא עני ואצלו להיפך חטא למטה, כשעני יודיע עצמו לחוטא אינו רבותא כ"כ, אבל כשהביא נדבה עולה