פרדס יוסף ויקרא רנג

לגלח, ומ"ש גזי נזרך היינו תלישה, ועי' מו"ק (כא., ועפמ"ג או"ח סי' תקס"א במ"ז סק"א, ומצאתי בשדה חמד בפאת השדה מער' ג' סי' א' שהאריך בזה, וכ' הא דטור כ' לגלח הזקן היינו להעביר ע"י סם

ר' בחיי כ' כדי שלא ינטל הסימן השי"ת שרשם להבדיל מין זכר לנקבה, ועי' מורה נבוכים ח"ג פל"ו – ושי' הר"מ פי"ב ה"ו מע"ז שאין מניחין פחות ממ' שערות (לגי' א' ארבע), ועב"י יו"ד סי' קפ"א, וד"מ סק"ב לכל פאה, אות א' ואחרון, מתיבת "ישראל" הוא מ', ואם תקחם מהתבה ישאר "ראש", וז"ש לא תקיפו פאת ראשכם, ועי' במנ"ח מ' תנ"א אות ה' בזה

ובס' משך חכמה הביא בשם אהבת יהונתן שמביא מד', שאלו לרבי מפ"מ אתם מגלחים שער ראשיכם ואין אתם מגלחים פאת זקנכם, א"ל מפני שזה גדל בשטות זה גדל בפקחות, המכוון דלא מצינו על מצות שהשי"ת יעשה סייג בטבע, לבד על עריות עשאה ההשגחה שנוי בטבע שנשים אין להם זקן, ועי' נזיר (נ"ט.) על קרא דלא ילבש גבר וכו' וזה סייג לעריות, אמנם שער הראש מצינו באותו נזיר שהי' קווצותי' תלתלים ופחז עליו יצרו בנדרים (ט':) א"כ שער ראש מביא לידי הסתת יצה"ר וגם גדל בשטות, ושער הזקן מגדירו מעבירות ולכן גדל בפקחות (שו"ר מקור הדבר בב"ר פי"א ע"ש הגי' הנכונה), ולכן כ' ושמרתם את משמרת בעריות שהכוונה שהי' גדר ביצירה מתחלה ועשה משמרת לזה בטבע ולכן כ' משמרת – וברש"י כאן לא תקיפו, ונמצא היקף ראשו עגול סביב, ועשפ"ח בשם רא"ם, ובס' מגלת ספר על אסתר (א' א) בענין העולם עגול

וראיתי בענין לקרות לתורה מחללי שבת בפרהסיא ומגולחי זקן, ובשו"ת בנין ציון, ומהר"י אסאד יש בזה ואינם כעת תח"י וכתבו דאין להרחיקם כ"כ שלא יפקרו טפי ע"ש, ובשו"ת רע"א סי' צ"ו במגולחים לעדות הכשירם משום שנדמה להם כהיתר, וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' ס"ו בענין מחללי שבת בעיירות גדולות כהיתר חשוב להו, אך אם יש אפשרות שלא להתערב בהם מה טוב הוא, ועי' מהר"ם שיף סוף גיטין, והגה"צ ר' יוסף מפוזנא ז"ל אמר מוטב להעמיד צלם בהיכל מלהחזיק במחלוקת, ועמ"ש בזה בס' נחלי דבש תשובה בזה מהגרא"ס שטיינבערג ז"ל אבד"ק בראדי, וע"ע בשבו"י ח"ב סי' א' ופמ"ג או"ח סי' קמ"א א"א סק"ח שפסול לעדות מחמת עבירה אין לקרותו לתורה ולא מצטרפין למנין, ובשו"ת בית הלל סי' ק"כ מתיר לצרפם למנין וציין לתבו"ש סי' ב' סי"ג שלא יתבטל עשה דרבים, ועשו"ת תפארת צבי סי' ל"ט ועי' בזה בירחון אהל מועד שנה ב' סי' קנ"ז וש"ג סי' ד', וע"ע בס' בית שלמה בסופו בענין זה אי להצטרף למנין גלוח ע"ש איזה תשובות, וע"ע בתפארת ישראל מועד בכללי שמחות איסור תגלחת

ובשו"ת אמרי יושר ח"ב סי' קפ"ג מענין שיעור פיאות למטה מן האוזן ביו"ד סי' קפ"א. ומכל הפו' רק עד חיבור הלחי לצדדין והוא עד למטה מעט מחצי אוזן. ובש"ע משמע למטה מכל האוזן. הנה מה"ת בודאי כן דהרי הקפת הראש בהשוה צדעי' לאחורי אזלו ואפשר דמחמיר בשו"ע מדרבנן, דאין אנו בקיאין כ"כ בצמצום שיעורין כמ"ש בת' מהרי"ל סי' נ' לענין פדיון הבן וכתמים - והחומרא רק עד עור הרך דמשם ואילך אינו קרוי אוזן דהוי רק עור של אוזן כרש"י בכורות (ל"ז.). ובזכרוני שכ"כ בש"ע. האר"י ז"ל דשיעור פאה עד אליה רכה ולא עד בכלל, ובאמת שזה נמוך מעט מהצדעים מטעם חומרא דאי אפשר לצמצם

כח) ושרט לנפש עי' מנ"ח מ' רנ"ג, השריטה היא חריץ קל בבשרו ומעשהו ביד, והגדידה הוא חריץ עמוק עד הגידין ויעשהו בכלי, וכתיבת קעקע לרש"י הכתיבה בדיו והקעקוע במחט ונכנס הצבע בין עור לבשר ונראה בו כל הימים, ולרמב"ם הכתיבה היא השריטה שצריך לשרוט תחלה והקעקוע היא המילוי שממלא את השריטה בדיו, שבזה יורד הכתב בעומק ונשאר שם, עי' תוה"מ ואילת השחר סי' תקנ"ב – ואי' בכל עבירה יהי' פגם בנפשו וזה "ושרט לנפש" כל עונותי' יחרצו במצחו ונקרא כתיבת קעקע, תורה הזהירה שלא יחטא כדי שלא ישרטו נפשותינו, ויחרטו בפנים שלנו - ובתוס' ברכה הביא בסנהד' (ס"ח.) כשמת ר"א הי' ר"ע מכה בבשרו עד שהי' שותת דם וכ' תוס' אע"ג דכ' ושרט וכו' הוא עשה מפני התורה, ונראה דבמיתת סתם צדיקים אסור שרט. אבל י"ל דמותר בצדיקים שאינם חכמים. (וסמך לזה דיש צדיקים שאינם ת"ח מפסחים (מ"ט:). לעולם ימכור כל מה שיש לו וישא בת ת"ח. לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור. ופרש"י צדיקים). לפמ"ש בישעי' (כ"ב י"ב) ביום ההוא לבכי ומספד ולקרחה. ובחגיגה (ה':) זה חורבן בהמ"ק. ומתבאר דכשהי' חורבן בהמ"ק מותר לעשות קרחה דהיינו שרט.