פרדס יוסף ויקרא רמח

עצמו הוא הקדושה הישראלית ע"ש, והחילוק בין איש לאשה מפאת דהיא מרגילתו, ועי' יבמות (פ"ה:) זה מרגילה וזו היא מרגילתו, ובבית האוצר ח"א כלל רי"ב הק' דא"כ כל הני דחשוב שם ממזרת ונתינה וסוטה ומחזיר גרושתו הי' להם לחייב מלקות לאשה לבד ולא לאיש ע"ש

ובענין מלקות שמעתי כשבחנו להחידושי הרי"ם ז"ל בילדותו שאלוהו במכות (כ"ב.) פלוג' אי מלקות ל"ט או מ', והיכי תמצא שלשניהם יחי' מלקות בשוה, והשיב בשליח ב"ד כשעבר על ל"ט לא תעשה, וב"ד שלחו להכות לאחד מלקות והכה מ' מלקות, לת"ק של"ט מלקות א"כ הכה בחנם מלקות א', ועבר בלא תוסיף מגיע לו מ' פעמים ל"ט, ולר"י שמלקות מ' לא עבר ומגיע לו ל"ט פעמים מ', ולשניהם שוה: כג) ערלתו במד"ר אדה"ר לא יכול לעמוד על צוויך שעה א' ובניך ממתינים ג' שנים. הה"ד וכי תבואו אל הארץ וכו', וצ"ב האיך דרש זאת מהפסוק, וכ' בבנין אריאל למ"ש ראב"ע טעם לערלה דעד ג' שנים יש ארם, ולפ"ז אין לתמוה על אדה"ר כי אותו העץ לא הי' בו ארס, כי תאוה הוא לענים וטוב למאכל, אבל מוכח דליתא להאי טעמא דא"כ אף בעת שבאו לארץ ומצאו נטוע ג"כ הו"ל לאסור. והאמת אינו כן, דבערלה פ"א מ"ב עת שבאו אבותינו לארץ מצאו נטוע כו'. אע"כ גזה"כ ושפיר מתמה על אדה"ר וא"ש – ובתפארת ישראלי שם הק' על עת שבאו כו' מה נפק"מ מה דהוה הוה כקו' ש"ס יומא (ה':). ותו דקיי"ל תרומה בזה"ז דרבנן. א"כ גם ערלה וכלאי הכרם וחדש רק דרבנן, כ"כ מל"מ פי"א הי"א ממ"א, א"כ נפק"מ לעת"ל כל מה שאנו מוציאין נטוע יהי' פטור מערלה

ובס' דברי חנוך הק' על הר"מ דפסק קדושה שני' שקידש עזרא קידשה גם לעת"ל בפ"א ה"ה מתרומות, ופ"ו הט"ז מבית הבחירה, ובמע"ש פ"י ה"ט הביא' משנה ערלה הנ"ל, וק' קו' תפא"י דלר"מ דלא נתבטלה הקדושה גם ערלה בזה"ז דאו' בא"י, ולמ"ש בס' גן רוה י"ל למה דקיי"ל בקידושין (ל"ט.) דספק ערלה בחו"ל מותר מהלמ"מ, ואי' שם ספק לי, ואני אוכל, ואפי' ספק קבוע ואפי' רוב איסור מותר כמ"ש לקמן בשם צל"ח ברכות (ל"ו.) ומנ"ח, ואם נאמר דאכילה משום סכנה וספק בסכנה אסור, עיו"ד סי' קט"ז, באה"ט סק"ה, ופת"ש סק"ג, ואמאי ספק ערלה מותר ומשו"ה הביא הר"מ הדין דמשנה הנ"ל, דאין הטעם משום סכנה, ושפיר ספק ערלה מותר ויש נפק"מ גם לדידן, ועי' מג"א סי' תרמ"ט סק"ב לענין אתרוג ערלה בחו"ל, ובענין מה דהוה הוה עפרד"י בראשית (ל'.) - ובריש ערלה הנוטע לסייג ולקורות פטור מערלה, וכן פסק הר"מ פ"י ה"ב ממע"ש, ואם מטעם סכנה מה נפק"מ – וברמב"ן כ' הטעם ערלה שאין ראוין לאכילה ורובן רקובין, ועי' חת"ס יו"ד סי' רפ"ה וכל"ח אות ה - ובחינוך מ' רמ"ו כ' איסור ערלה בחו"ל הלמ"מ, ודאי אסור וספקה מותר ולא דמי לשאר איסורין דספק אסור וכן הוא הלמ"מ דספקה מותר, ובמנ"ח אות ג' אפי' רוב איסור מותר, ע"פ שטמ"ק ב"מ (ו'.) דרוב מטעם ספק ותורה התירה וב"ה בש"ש ש"א בספק ממזר אפי' ברוב מותר

ואסור בהנאה וצביעה והדלקה, ובחינוך שם דאם א' אוכל וא"י שהוא ערלה אינו מחויב להודיע לו ע"ש, ומשמע דלהאכיל בידים אסור אף שחבירו אינו יודע, ומר"ן סופ"ק דקידושין משמע דאף להאכילו בידים מותר ובמנ"ח הק' כיון דערלה אסור בהנאה איך יכול להאכילו דהא הוי הנאה, דנתינה באיסורי הנאה הוי הנאה, וכן הקשה בשב שמעתתא ש"א ובקידושין (ו.) אי' דנתינה לאדם חשוב שוה פרוטה, וע"ש בר"ן דאף באינו חשוב הוי הנאה ורק דאינו שוה פרוטה – ובס' פתחי שערים ב"מ (דף מ"ג:) חקר לעשות תיקון במדינות שנפרץ איסור ערלה, ע"י שיקדישו קודם שיטעו הכרמים ואח"כ יטעו, דהוי הקדש ואח"כ נטע דפטור מערלה, ואח"כ יחללו אותה בשו"פ דקיי"ל הקדש שחללו על שו"פ מחולל (ערכין כ"ט ועוד. ור"מ פ"ז ה"ח), אך שקשה בעיניו להקדיש בזה"ז כמ"ש בע"ז (י"ג:) דאין מקדשין בזה"ז, ובכל"ח העיר מירושלמי ערלה פ"א ה"א דהא דהקדש ואח"כ נטעו פטור רק כשנשאר ערלה, אבל אם מחללו יהי' חייב בערלה ולא אזלי' בתר שעת נטיעה, וחתנו הג' בעל אמרי הצבי ז"ל השיב על זה נהי דבפדאו חייב בערלה מ"מ הפירות שגדלו מקודם מותרין, ויש עצה לחלל בכל שנה ואח"כ יפדה להאילן ג"כ, ועי' בכורי שלמה בהשמטות לאו"ח סי' ג' תשובה מהבית יצחק ז"ל

במד"ר פכ"ה מתחלת בריותו לא נתעסק ה' אלא במטה תחלה הה"ד וכי תבוא אל הארץ ונטעתם, ועפרד"י לך (דף ע"ז.) בזה, ובשפתי צדיק אות ט"ז שמרמז שגם אנו נעסוק במטע נטיעתו הג"ע, כמ"ש לעבדה ולשמרה על עשין ול"ת, והתי' הרי"מ ז"ל אמר דיש תרי"ג אילנות נגד כל מצוה אילן. וז"ש וכי תבואו וגו' שאז יהי' אפשר לקיים גם מצות התלוית בארץ. ול"ק מתענית (י'.) דעוה"ז א' מששים בגן, ואיך יהי'