פרדס יוסף ויקרא רמז

האריך בזה, ועי' מגלת ספר לאווין רפ"ג ושנות אלי' שם

שם) רמב"ן אין לך עשב שאין לה מזל למעלה, עשו"ת חת"ס יו"ד סו"ס רפ"ז ולפ"ז יהי' אסור גם אילני סרק בהרכבה, וברמ"א סי' רצ"ה כ' דמותר כיון דאין להם פירות כולם מין א' יחשבו, ובח"ס נסתפק אם ב' אילני ריח משונים בריחם אם למין א' יחשבו או לא עש"ה

ב) נחרפת לדעת חז"ל כריתות (י"א.) מענין ותשטח עלי' הריפות (ש"ב י"ז י"ט), ובסוטה מ"ג ערפה שמה שהכל דשים אותה כהריפות, שהם חטים שעורים שכוחשים אותה להסיר קליפתן ולשברם - ונחרפת כמו נהרפת בחילוף ה' לח' - וא"ח רק על שפחה בעולה, או הוא מענין אסף חרפתינו שמופקרת לכל וכשהיא נשואה הוסר חרפתה, ומלת נחרפת לפי זה מן השרשים המשתמשים דבר והפוכם, תוה"מ - שפחה כנענית שהיתה של ב' שותפים ושחרר א' או שהיתה של א' ושחרר חצי', ה"ז ח"ש וחצי' ב"ח, ואם קדשה ישראל אף דאסורה לו מחלק שפחה, וכ"ש בנתקדשה לע"ע דמותרת לו גזה"כ דתפסה קידושין, ואינה א"א גמורה לחייב מיתה וחטאת הבא עלי' ורק חייב אשם שפ"ח, ופטור ממלקות והיא חייבת מלקות

וברש"י ושפ"ח ח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע שמותר בשפחה הכ' מדבר, לכאורה נ' דמאורסת לישראל כיון דאסורה לו אין לה דין ש"ח, וכ"כ בפה"מ לר"מ כריתות, כמ"ש בגמ' ח"ש וחב"ח המאורסת לע"ע דברי ר"ע וכן הלכה עכ"ל, מבואר אע"ג דקיי"ל קידושין תופסין בח"ש וחב"ח מכל מקום ש"ח לא הוי רק במאורסת לע"ע, וא"א לומר כן דבהדיא כ' רש"י להיפך בגיטין (מ"ג.) ד"ה ואם לחשך, דש"ח היינו ח"ש וחב"ח המאורסת לישראל, וע"ע דנקט אורחא דמלתא משום דע"ע מותר בשפחה עכ"ל, וצ"ל ברש"י כאן דכוונת הקרא בדרך היתר במאורסת לע"ע, או למ"ד אין קידושין תופסין בח"ש וחב"ח, רק דהוי גזה"כ כמו למאן דאמר בשפחה כנענית בדבר הוי בכלל ש"ח כמ"ש בגיטין שם, וי"ל דהלמ"מ דרק במאורסת לע"ע ולא בישראל דאסורה לו, או יש לומר דרש"י אזיל לר"ע דא"ק תופסין בחיי"ל, וי"ל אתי' אי נימא דע"ע יש לו תפיסת קידושין בח"ש וחב"ח, רק ע"ע כיון דאינה אסורה לו מחצי' השפחות יש לו תפיסת קידושין מצד חירות, אבל מאורסת לב"ח אין קידושין תופסין בח"ל ואין תופסין מצד העבדות, משא"כ להלכה דק"ת בח"ש וחב"ח אפי' בישראל גמור ה"ה דהוי שפ"ח, ודעת הר"מ דאפי' להלכה דק"ת בח"ש וחב"ח אפי' בישראל גמור מכל מקום דיני שפ"ח רק בח"ש וחב"ח מאורסת לע"ע ובענין איסור שפחה לישראל אי הוי איסור מה"ת עמל"מ פ"ג ה"ג מעבדים, ובמנ"ח מ' קכ"ט מבוארים כל דיני שפ"ח

ובשו"ת חת"ס אה"ע ח"ב סי' ק"ג הקשה איך משכחת מלקות בש"ח, דתוכל תמיד לומר שלא גמר ביאתו כמ"ש בגמ' דא"א לחייבו קרבן מה"ט, ואי"ל דמודית, הא מפי עצמו ל"ש מלקות, וכ' ע"פ פנ"י כתובות (כ"ב:) ובקו"א כיון שהתרו בה וקבלה התראה חייבות מלקות ע"ש ובמנ"ח, אכן בתו"י בש"ס ווילנא כתב דהלאו איכא בהעראה, ולכן אם היא חייבות מלקות לא צריך לגמר ביאה כלל ורק לחייבו אשם צריך גמר ביאה, ועי' בכל"ח אות ג'

שם) בקרת ערש"י ורמב"ן ובמיני תרגומא האריך מאד, ורמב"ן הפקר בפ' ובמשנה בב', הבקר לעניים וכן בכל מקום במשנה הלשון בב', ופלא דרק ב' פעמים מצינו הבקר אבל בשאר מקומות אף במשנה בפ', פאה פ"א משנה ג' ו', שבועות פ"ט מ"ד ועוד, וי"ל דהי' כ' ברמב"ן ר"ת וכן בכ"מ, והפשט לא בכל מקום רק בכמה מקומות, וגם אי' שצ"ל לא במשנה רק בירושלמי ושם כ' תמיד הבקר

שם) עי' גור ארי' חילוק בין מלקות למיתה, דמיתה אינה בתורת ייסור על עתיד שלא יחטא עוד, דהרי מת ורק בתורת עונש, אבל מלקות עיקרו לייסור על עתיד שלא יחטא עוד, ונקרא בקרת דעצם המלקות רק תכלית הקריאה ותוכחה שיחזיר בתשובה ולא יחטא עוד, ועי' בית האוצר ח"א כלל נ"ח שכ' בזה לענין אין עונשין מה"ד במלקות, כר"מ פ"כ ה"ב מעדות דבמלקות לא בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה, דמלקות אינו כלל מצד עונש ול"ש אעמה"ד כמכות (ה':), ועי' סנהד' (י'.) פלוג' אי מלקות במקום מיתה עומדת ע"ש, ובס' אורה ושמחה פ' חיי שרה, ומ"ש בזה בפרד"י ח"ש (קמ"א.), ובס' אתוון דאורייתא כלל כ"ה -- ובסנווני כ' דאשם שפ"ח ענין אשם מעילות דמועל במעשה זאת בקדושת