פרדס יוסף ויקרא רלח

נמסר, וקדמו ברמב"ן כאן, ועמ"ש בפרד"י ח"א (דף רע"ד: וח"ב תמ"ה.), וע"ע בס' מגלת ספר על שה"ש (ג' ח') אחוזי חרב, כמו אוחזי חרב - ובשבת (כ"ב:) הי' תפוש נר חנוכה, והול"ל תופש - ושם (קנ"ב.) כל השטוף בזמה ורש"י כ' כמו סוס שוטף, וכן אומרים כפוי טובה (עי' ע"ז ה'.) תמור כופה טובה, וערש"י הושע (י"ג ח') ע"פ כדוב שכול, וא"ע משלי (כ"ח י"ז) ע"פ אדם עשוק, וירמי' (ט' ז') חץ שחוט, ובהגדה למוד הוא, וב"ר פפ"ז למוד הוא תואר להקב"ה, ועי' המאסף מירושלים ש' תרע"ב סי' ס"ח ובדברי שאול, ל"ת רכיל ולא תעמוד על דם רעך, הסמיכות י"ל לפמ"ש בנדה (כ"ו.) עכ"ל

שם) ל"ת על דם רעך, בפענח רזא ולהלן לא תאכלו על הדם, שכן דרך הניחוש, ההורגין את הנפש אוכלין עלי' פת במלח שלא ינקמו נקמתו ממנו, ובחזקוני פי' מ"ש בסנהד' (ס"ג.) שאין מברין על הרוגי ב"ד שנ' ל"ת על הדם, פי' שכן מנהג אמוראים, הדם הי' אוכלין על קבר הנרצח

יז) לא תשנא את אחיך בלבבך, עמנ"ח מ' רל"ח, ובהתורה והמצוה חילוק בין שונא לאויב, אויב איבתו גלויה ושנאה נעלמת, ועפרד"י ח"ב (רמ"ב.) שכתבתי להיפך ע"ש - וחילוק בין אויב לצר שאויב אינו מציר בפועל כצר, רק נוטר איבה עליו, אף שלא ידוע לו מ"מ ישמח לאידו ע"י אחרים, אבל צר מיצר בפועל ועי' אילת השחר סי' תקכ"ה ובאוה"ח כ' דקאי על צדיקי הדור, והא דכל ישראל נקראים בנים, וכמ"ש בנים אתם (ראה י"ד א'), ועי' קידושין (ל"ו.) לר"מ דאפי' עובדין ע"ז קרוים בנים, אבל אחים רק צדיקים, דקורבת אחוה יותר מקורבת בן, וכ"כ מהר"ל בבאר הגולה באר ו'. ועי' בית האוצר ח"א כלל נ' שהביא מנזיר (מ"ג:, ערכין כ"ה:, קידושין י"ז. וס"ז: וב"ב ק"ח.) שמוכח להיפך שבן יותר קרוב מכל הקרובים ע"ש

ובפסחים (קי"ג:) כי תראה חמור שונאך וגו', שונא ישראל, ומי שרי למסני והכ' לא תשנא, אלא דחזי בי' דבר ערוה מצוה לשנאותו, והק' תוס' מב"מ (ל"ב:) לפרוק לאוהב ולטעון לשונא מצוה בשונא כדי לכוף יצרו, וק' דשונא מצוה לשנאותו מה כפיית יצר שייך בו, ותי' כיון שהוא שונא לו ממילא גם חבירו שונא אותו (כמו מים פא"פ וכו') ושייך כפיית יצר כיון שיודע זה שבעל החמור שונא אותו, ובב"מ תי' באופן אחר, וי"ל שונאך אין המובן שאתה שונא אותו דהול"ל שנואך כמו כי שנואה לאה (ויצא כ"ט ל"א), אחת אהובה ואחת שנואה (תצא כ"א ט"ו) - רק המובן שהוא שונא אותך, וכמו ונוסף גם הוא על שונאנו (שמות א' י') - אם רעב שונאך האכילהו לחם (משלי כ"ה כ"א), ולפ"ז שייך כפיית יצר כיון שאתה יודע שהוא שונא אותך, וזה כנגד היצר, ועי' מקור ברוך דף תרע"ה

יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, כשתאמר מוסר תאמר בלשון "עמיתך" כחבר ידוע, ובנעימות וחיבה, ואל תעשה אותו לחוטא ורשע כי אז דבריך לא יפעלו מאומה - וביומא (ט':) ביהמ"ק שני חרב בשביל שנאת חנם, ובשבת (קי"ח:) שחרב בשביל שלא הוכיחו זא"ז ושניהם אחד בשביל שהי' שנאה ביניהם משו"ה לא יכלו להוכיח, כשאיש שונא לחבירו לא יוכל להוכיחו שלא יפעל ורק לאוהבו יוכל להוכיח ויקבל תוכחתו, וכן פי' האלשך, אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך. (משלי ט' ח') שלא תעשה אותו שגואלי ללץ ורק לחכם, ושם (כ"ד כ"ד) אומר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאומים ולמוכיחים ינעם ועליהם יבוא ברכת טוב, אם אומר שהוא צדיק בחנופה, אז יקולל מכל, אבל מוכיח לרשע ואומר שהוא צדיק כדי שיפעל תוכחתו אז יבא ברכה על זה - והכפל הוכח תוכיח כי ידוע דדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב, (עי' לקמן בזה), ובצפני' (ב' א') התקוששו וקושו, ובב"מ (ק"ז:) קשוט עצמך תחלה, וצריך המוכיח שיוכיח עצמו תחלה, וזה הכפל

וביבמות (ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ירו' תרומות ספ"ה ורש"י, ושיעורו עד הכאה ר"ל עד שיכה את המוכיח בערכין (ט"ז:), וי"א עד קללה או נזיפה, והר"מ פ"ו ה"ז מדעות פסק עד הכאה, וכ' הר"ן יבמות סופ"ה דשעור זה רק ביחיד, אבל בצבור אם יודע שלא ישמעו לו יוכיח רק פעם א' ותו לא, והטעם בצבור מחזיקים החוטאים זא"ז, ואם אין שומעים פ"א שוב לא ישמעו, ובב"מ (ל"א.) הוכח תוכיח אפי' עד מאה פעמים, ועמ"ש בפרד"י יתרו (קפ"ז:) חדשות. ובמנ"ח מ' רל"ח - ובתוה"מ ואילת השחר סי' תקכ"ג, יש הבדל בין מוסר לתוכחה, המוסר כופה אם בשבטים או בדברים, ובא מן הגדול אל הקטן ונקשר לרוב עם העתיד, והמוכיח הוא לרוב בראיות ובא לרוב על העבר ע"ש (ועי' אחרי י"ח כ"ח) -